שלום לכן

עמי שלום ושבוע טוב,

קראתי את שכתבת ואכן יכולתי להרגיש את העצב ואת הרתיעה שלך מהמפגש עם החברה ושלה ממך (כך אני מבינה ממך). כשקראתי את מכתבך, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי זה - מי אתה? ממתי הנכות שלך? ממה אתה מתפרנס? עם מי אתה חי/ מבלה? משפחה... חברים... כי ישנם המון אנשים עם נכויות וחלקן קשות / מכוערות... אבל יש סביבם אנשים, אולי לא הרבה (בנינו - זה לא מעניין כמה, העיקר שיהיו קרובים). אז אשמח אם תרצה לפרט קצת יותר.
לגבי בקשתך לעזרה, אני מסכימה שאת הסביבה לא ניתן לשנות, אבל את יחסך לסביבה כן, כי אני מרגישה את הבדידות במכתב שלך, את הרצון לקרבה אז אם מתאים לך לפרט יותר אוכל לענות בצורה יותר ממקדת.

שבוע מקסים
יעל צמרת

תודה על תגובתך.
אני בן 33, גר לבד, מסתדר לגמרי לבד.
מלבד מפגשים עם בני המשפחה, בעצם אין לי קשרים פנים אל פנים עם אנשים אחרים. וחבל.
מתפרנס מתמלוגים לכמה תמלילים של להיטים גדולים, שכתבתי לזמרת ים תיכונית ידועה. היות והם מושמעים ברדיו וכמעט בכל חתונה ואירוע שמח, מצבי הכלכלי טוב.
(מבחינה טכנית זה עובד כך: אני שולח אותם לאמרגן. אם הוא אוהב אותם, הוא מעביר תשלום יפה לחשבון הבנק שלי. אקו"ם שולחים לי את התמלוגים כל חודש. סידור נוח).
ציד אכתוב את המשך ההודעה.

סליחה. החתולה הפריעה לי. אני ממשיך.
הנכות שלי היא מלידה. יש בה משהו שובר לב. אני אסביר: מצד אחד היא לא קשה בצורה קיצונית, כך שאני מסתדר לגמרי לבד בהכל. מצד שני, היא גורמת למראה החיצוני שלי להיראות מזעזע. חישבי על אדם שנראה מאוד מאוד שונה מכל מה שאת מכירה. יודעת מה? חישבי על אדם מסרט מדע בדיוני, שנחשף לקרינה רדיואקטיבית. סליחה על הפאתוס. (רק כדי להבהיר - הנכות אצלי נגרמה מבעיות "טבעיות" בהריון).

הנקודה של הבדידות מאוד כאובה. אני משתוקק לחיי חברה. נורא נורא רוצה. ואין לי. זה כך מאז שאני זוכר את עצמי. נכון שאומרים שהזמן מרפא את הפצעים?. אז את הפצע הזה, הצורך הזה, הוא לא מרפא.
בסך הכל אני יכול להבין את מי שלא רוצה בחברתי. אם הייתי "רגיל", לא בטוח שהייתי רוצה חבר שנראה כמוני עכשיו.

בעיקר אני רוצה בת זוג.

קודם התביישתי, אבל עכשיו אני רוצה להוסיף עוד פרט: בנוסף לכתיבת השירים, אני מתפרנס גם מכתיבת סיפורים פורנוגרפים. בעידן האינטרנט יש לזה דרישה, ומשלמים יפה. את יודעת מה האירוניה? את כל הפנטזיות האירוטיות שלי, שאין לי איך להגשים, אני "מעניק" לגיבורי הסיפורים הללו. אם כבר מדברים על לעשות מלימון - לימונדה.

יש לי כל כך הרבה אהבה וחברות וידידות לתת, ואין לי למי. אז אני מגדל חתולים ומדבר איתם, וזה קצת עוזר.

חשבתי להצטרף לאיזה מועדון של נכים. משהו כמו "ספיבק" ברמת גן, רק קרוב יותר לאיזור שלי. אני מניח שעניין משותף, אפילו סביב ספורט, הוא גם משהו.
פעם חשבתי ללמוד באוניברסיטה. יש לי פסיכומטרי מדהים. אבל אז הבנתי שהקושי עם אנשים אחרים ימשיך גם שם.

אני באמת רוצה לעבור טיפול כלשהו. פסיכולוגי, רוחני, אנרגטי. משהו. מצידי שיהיה גם סדנת חוקנים. סתם. העיקר שתהיה לי איזו אינטראקציה, איזה מפגש עם הזולת.
(הדבר שאני הכי רוצה בו והכי פוחד ממנו בעת ובעונה אחת).

מקווה שהוספתי פרטים חשובים.
מתנצל אם כתבתי באריכות רבה מדי וליהגתי כהוגן.

כל טוב.

הי עמי,

אני חושבת שאכן שווה לבדוק מועדון של נכים או מרכז שעובד עם הגדרת הנכות שלך - בטח יש כזה ואני הכי הייתי מציעה לך להצטרף לקבוצה של אנשים עם נכויות, אין לי מושג איפה אבל לחפש, למצוא ולהצטרף. ייתכן שחלק גדול מהבידוד שלך זה משום שהוריך שמרו עליך מפני החברה וכו'. אבל היום אתה אדם לעצמך ולכן חשוב ליצור תיקון מול החברה וקבוצה זה אידיאלי - פחות פרטני, לדעתי.

המון בהצלחה
יעל צמרת

שלום עמי,

אני קוראת את שאלתך ומבינה את הכאב ותחושת הבדידות שאתה מתאר. במיוחד כשהמודעות שלך גבוהה ושיש לך מה להציע ובעצם עיקר הקושי הוא במראה החיצוני.
זה נכון שרוב האנשים נרתעים מחריגות, אבל לחלק מהאנשים הקושי הוא בעיקר במפגש הראשוני, ולאחר שהם מכירים את האדם, הם מצליחים לראות מעבר לחיצוניות.
אני מסכימה עם יעל ועם הרעיון שלך לחפש קבוצה מתאימה. מאוד יכול להיות שגם כשתמצא ההתחלה לא תהיה לך פשוטה ותלווה בחששות, פחד מדחיה ואולי רצון להמנע. אם אכן יהיה כך, נסה לא להתייאש ולהתמיד במפגשים כדי לתת לאנשים הזדמנות אמיתית להכיר אותך.
שיהיה בהצלחה, ונשמח אם תעדכן אם מצאת קבוצה.

ענבל פרג

הי,
אשמח להתכתב איתך.
אם תרצה כמובן