לא בטוחה

שלום,
בחודשיים האחרונים אני שותה הרבה אלכוהול,כל ערב. קשה לי לצאת מהבית והרגשה כללית ולא מוכרת לי ,שאני לא שייכת לשום מקום. אני בת 23 ועזבתי את הבית בגיל 16. בגיל 18 התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי דרך הקופה וזה בהחלט נתן איזו יציבות מונוטונית ונוחה. מצאתי עבודה חדשה שבה אני עובדת עד היום ומממנת את עצמי במאת האחוזים.
אני כבר לא בטיפול,עזבתי אותו כשהרגשתי שאני בסדר ושאין סיבה להמשיך כל עוד אני מצליחה לתפקד ויכולה לעזור לעצמי ולדחוף את עצמי קדימה. בתקופה אחרונה אני לא מצליחה לקום כל בוקר ולא מצליחה לישון ומרגישה שאני כמו ב"שום מקום" יכולה לשכב שמונה שעות במיטה בלי לשים לב. אני לא מנותקת מהמציאות ומבינה שאולי זה סוג של דיכאון. אבל קשה לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. עברתי תאונת דרכים לפני חצי שנה (פגע בי אופנוע כשהלכתי ברגל) מאז קשה לי מאוד לפגוש רופאים. אין לי בעיה לדבר על התאונה או להיכנס עם עצמי למה שאני זוכרת,אבל אני מפחדת מרופאים ובאופן כללי מאז שאני זוכרת את עצמי בערך, לא יכולה שנוגעים בי ולא מרגישה (כרגע) שאני מסוגלת ללכת לבדוק אם "המצב" ה"דכאוני" אליו נכנסתי,הוא רפואי או נפשי או מה בכלל קורה. וללכת שוב לטיפול פסיכולוגי זה לא בא בחשבון-גם כי זה יקר לי וגם כי אני לא מצליחה לדבר כל כך,במיוחד מאז שהתחלתי לשתות אני מרגישה שהדיבור שלי השתנה ואני לא מצליחה לבטא את עצמי כשאני מדברת. המילים מתבלבלות לי. וגם כי אני מפחדת. לא בטוחה ממה..
אני יודעת ולוקחת בחשבון כמובן שהפורום הזה לא תחליף בשום אופן לטיפול פסיכולוגי ובכל זאת,זאת האופצייה היחידה שאני מצליחה להעלות על הדעת שהכי קרובה להתייעצות או התייחסות למצב שלי ולא להישאר בו לגמרי לבדי. השתייה מעיקה עלי,אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להפסיק-לא מכורה אבל לא יכולה ולא רוצה להפסיק,אבל במן מודעות כזאת,אני מצליחה להדאיג את עצמי ומפחדת שזה יגיע למצב של התמכרות למרות שאיני מבינה בזה כלום ושום דבר ומכיוון שאין לי הורים,
ועם החברים ניתקתי כל קשר,אני לבד בזה ובהתלבטויות הבאות יחד עם המצב.
לא בטוחה ל-מה אני מצפה מהפנייה שלי,אבל אני במן הרגשה שבגלל שזה הדבר היחידי (שהוא אנונימי ולא דורש הוצאה כספית או יציאה מהבית לפגוש או להיבדק ע"י אנשים),זה הכי קרוב ל"עזרה". ובכל זאת-אשמח לאיזו תגובה מעודדת,או "טיפים" להתמודד עם זה בעצמי... וגם אם לא... תודה בכל מקרה על הפורום..נחמד מצידכן.