לא חיה כל עוד הוא חי/סובל

לא מסוגלת לעמוד בזה כשמישהו אחר סובל. במיוחד אם זה אחי.
בגלל שאני יודעת שהוא סובל באופן תמידי (ומדובר בכמה מחלות ובנושא מאוד סבוך שלא אכנס אליו בהודעה זו), ואני גם בעלת נטיה לכפייתיות, אז אני מרגישה צורך עז ובלתי נשלט כמעט, לסבול בדיוק כמותו ולהרגיש בדיוק את מה שהוא מרגיש, למרות שאני יודעת כי התחושות לעולם לא יהיו דומות.
ולרצות שאין שום טעם לסבל הנוראיות ולבכי התמידי שלי, שהרי זה לא יגרום לו להרגיש טוב יותר.

עדיין, למשל אם אני יודעת שהוא אוכל דברים שמזיקים לו, אז אני גם משתדלת לאכול מהם וזה עושה לי ממש רע, ואז אני בטוחה שגם הגוף שלו מגיב כך לדברים האלו ונכנסת מכך לתסכול, ומנסה על עצמי שוב ושוב את אותו ה"ניסוי", כדי לראות אם הגוף מסתגל, אבל הגוף לא מסתגל...ואני מקשרת זאת לתחושותיו הנוראיות וממשיכה בניסויים שאמורים לכאורה לגרום לי להרגיש סבל קרוב לזה שהוא מרגיש (שוב, למרות שיתכן כי יש לו כהות רגשית יחסית אלי והוא בכלל לא מרגיש פיזית ונפשית את מה שאני מרגישה כשאני מנסה לחיות כמותו ליום אחד או לכמה חודשים)....

כמובן שעולם הפסיכיאטריה פשוט דורש ממני לקחת כל מני כדורים כדי להפסיק את המעגליות הזו, אבל רוב הכדורים רק עושים לי גרוע יותר, מלבד מינון ממש קטן של כדור מסויים, עליו אני לא מוכנה לוותר. הכדור לא ממש עוזר במצבי, אך מונע ממני חרדות איימים תמידיות כתוצאה מהמחשבות על אחי וכו'.

רציתי לשמוע מכם דעות על המצב הזה. מה גורם לי להעניש עצמי ולרצות לסבול בדיוק כמו אחי, עד כדי אובדן מוחלט של קשר עם החיים שהייתי רוצה לעצמי ועם האישיות האמיתית שלי?
למה אני מרגישה שאין טעם לחיות כל עוד הוא סובל (ואפילו כל עוד הוא חי)?
למה אני לא מסוגלת לחיות כל עוד מישהו מסויים חווה סבל תמידי?
לא מסוגלת להינות מכלום ולהיות עצמי.