גיבוש זהות אישית וסממניה

שלום. אני בן 35 נשוי ואב ל-3 ילדים.
לפני כשנתיים התחלתי ללכת חבוש בכיפה מתוך רצון עמוק להתקרב ולהזדהות עם יהדותי אך לא מהמקום המחייב של שמירת שבת והלכות אלא באופן ליברלי מבלי לשנות את אורח חי הבית.
אנחנו ממשיכים לנסוע ולבלות בשבת עם הילדים זאת אני עושה בשבת כאשר אני שם כובע במקום הכיפה על מנת למנוע שאלות מביכות או לפגוע בכבוד חובשי הכיפה הדתיים המקפידים על ההלכה. יחד עם זאת אני לומד תורה, מתפלל בקהילה רפורמית, לומד על תרבות יהודית וכו'.
האם דרך חיים אישית זאת שאיתה אני מרגיש טוב עלולה לגרום לבילבול עצום אצל ילדיי ? שהם רואים אותי יום יום עם כיפה ומצד שני נוסע בשבת ועושה הכל (רק עם כובע). כלומר הם לא מבינים אם אני דתי ואני לא יודע מה לענות להם אז אני אומר: "אבא הוא קצת דתי, יש כל מיני רמות וסוגים של דתיים ואבא הוא רק קצת דתי" אבל אני עצמי בעצם לא יודע מה אני !
אדם חילוני, שערכי היהדות וההיסטוריה היהודית חשובים לו והוא מרגיש בצורך ללכת חבוש קבוע בכיפה כסמל למחויבות לא לזנוח את היהדות ואף להעמיק בה אך לא מחויב להלכה.
כמה כמוני יש בארץ? על כן אני מרגיש מאוד בודד על אף שאני מתפלל ביחד עם חבר'ה בקהילה רפורמית ליברלית אך אף אחד מהם לא הולך עם כיפה קבוע ולי זה כן חשוב ומצד שני כמתבונן לרגע מהצד, נראה לי ביזארי ומבלבל את עצמי ואת הסביבה כאשר אני הולך חבוש קבוע בכיפה. הכיצד עליי לנהוג? ידוע לי שזכותי לעשות מה שאני חפץ מבלי לספק דין וחשבון אך איני יודע מדוע אני מרגיש שאני כל כך לא בסדר במעשיי כלפי החברה? כאילו יש בי רצון לרצות שלא יראו כי קללה (מה שאני עושה נתפס כמעשים של "רפורמים" שזוהי הקללה החמורה ביותר בקרב החרדים והדתיים שתופסים את הרפורמים כמעוותי תורה ורשעים ואילו אני רואה בחרדים ודתיים כאחיי האדוקים יותר ממני) אשמח לתגובתך ולעצה כיצד לענות לסובבים אם שואלים אותי "מה חזרת בתשובה?"