בקשר לטיפול פסיכולוגי

אשמח לשמוע חוויות מהשטח, זה מאד מענין אותי, כמובן שמסווים את כל הפרטים כדי שלא יזוהו, אבל הבעיה, דרך הטיפול, השלבים להצלחה, מאד מרתק

שרועי צריך לקבל את אישור המטופלים שלו בשביל לפרסם . גם אם נניח הוא מסווה פרטים, לעיתים מטופל יכול לזהות את עצמו דרך הכתוב.

ורועי , זה באמת נושא שמעניין אותי.
כי אם נניח יום אחד המטפל שלי יחליט להוציא לאור ספר על המטופלים שלו.
אני מניחה שהגירסה שלו לטיפול שלי תהיה מעט שונה מהגירסה שלי , מהסיבה שאני מתארת את המתרחש בחדר הטיפול על פי יכולתי ועל פי הצרכים שלי.
הגירסה שלי אולי תהיה "הגנתית" יותר .ולמטפל שלי עשויה להיות פרשנות מעט שונה .
מהצד שלי, אני יכולה לראות בכתיבת ספר על מטופלים, שיש בזה מן החיוב , כי דרך הכתיבה, למשל, של הטיפול שלי (מנקודת ראותו של המטפל) אני יכולה להכיר בדברים שאני מעדיפה להדחיק או להכחיש.
ברור כמובן שמאוד מסקרן אותי לקרוא על מטופלים שלך , אבל אני מניחה שזה לא יהיה נכון מצידך לכתוב על כך כאן.
כמו שלא הייתי רוצה שהמטפל שלי יכתוב עלי אפילו אם הוא יסווה את הפרטים המזהים (מבלי לבקש ממני רשות על כך).

בכל מקרה, הייתי שמחה לדעת ,באופן כללי ,מה דעתך על פסיכולוג שמוציא לאור ספר על המטופלים שלו (כמובן בהסכמה מלאה שלהם ובהסוואת הפרטים המזהים שלהם) .

כמובו שאנשים שקוראים סיפורי טיפולים של אחרים יכולים להפיק מכך אך ורק למידה . אבל האם זה עשוי לתרום גם למטופלים עצמם ? האם ישנם מקרים בהם זה עשוי להזיק להם יותר מאשר להועיל? ואיך אתה רואה את זה?

שירה, את אכן צודקת- מסיבות אתיות (שלא להזכיר אנושיות) אין באפשרותי לפרסם כאן תיאורי מקרה. עקרונית גם פירסומים מקצועיים שבהם ישנם איזכור של טיפולים דורשים את אישור המטופלים ובוודאי שאין הצדקה לעשות כן במקרה של כתיבה בפורום.
הנושא של פירסום (בהסכמה) הוא סבוך ובעייתי, גם כשהטיפול הסתיים לפני שנים. נדמה לי שנכתבו כמה מאמרים מקצועיים בנושא אבל אני מניח שאין איזו פסיקה מוחלטת בעניין. כדי ללמוד כאשני מקצוע אנחנו זקוקים לתיאורי המקרה הללו, אבל אין ספק שהם מכניסים הרבה "רעש" לטיפול. לגבי תרומה למטופל- אני מניח שבמקרים מסוימים, בעיקר עם הטיפול עדיין ממשיך בנקודת הזמן שבה הוא "יוצא לאור", העיסוק בדברים שנכתבו, בנקודות המבט השונות, יכול להיות פורה. אבל כמובן שזה גם יכול להיות הרסני לטיפול (ולמטופל).

רועי

גם בטיפול הקודם שלי וגם בטיפול הנוכחי לא הבנתי למה המטפל שלי לא מוכן לחבק אותי בסוף הפגישה. ..(בטיפול הקודם פחות היה לי צורך בכך. .).

בטיפול הנוכחי ביקשתי ממנו לא פעם אחת שיחבק אותי והוא היה מאוד נבוך והסביר לי כמה פעמים שהוא אינו יכול מבחינה אתית.

בפגישה האחרונה שלנו (אחרי שקראתי את ספרו של אלי פלח :):):) אמרתי למטפל שלי..."באמת שלא הבנתי למה אתה נמנע מלחבק אותי וזה אפילו די פגע בי במידה מסויימת, אבל אחרי שקראתי את ספרו של אלי פלח אני בהחלט יכולה להבין אותך !!! . הוא צחק :)

לא מאמינה! כתבתי הודעה ארוכה ארוכה והיא נמחקה! כמה מעצבן
אז רק אתמצת בקצרה את מה שכתבתי
אין בזה שום דבר של חוסר אתיות לכתוב על סימפטומים כאשר לא מזהים את המטופל.
אין פגיעה במטופל אם אחרים לא יזהו אותו ואם הוא יזהה את עצמו, אין בזה בעיה.
רופאים כותבים על מחלות שהיו לחולים
עורכי דין כותבים על בעיות משפטיות, ואפילו בחוק, כאשר אסור לפרסם דברים על אנשים מסוימים כגון קטינים או משפחה מסתפקים ברישום פלוני בפסק הדין והוא מפורסם!
סופרים מסתמכים בפרוזה שלהם על אנשים אמיתיים.
מורים מוציאים ספרים על חוויותיהם עם התלמידים
כל בעל מקצוע חופשי לכתוב על החוויות ועל ההתנסויות שלו, כל עוד אין הוא מפרסם בצורה כזו, שיכולה לפגוע במטופל, היינו שיזהו מי המטופל ומה היו הבעיות שלו, וכל זה לא שייך אם המטופל הוא זה שמזהה את עצמו, מכך לא תצמח לו כל פגיעה, או סבל!
כל עוד החברה לא מזהה במי המדובר אין בכל כל פגיעה במטופל. ולכן מי שכותב צריך להסוות את הדברים
ועוד יותר מכך, באותו ספור יזהו את עצמם הרבה מטופלים, מכיוון שהסימפטומים לא פעם זהים. הרבה מאד אנשים סובלים מאותם סימפטומים ועל פי רוב הם לא מיוחדים דוקא לאנשים אלו או אחרים, כך שגם אם המטופל יחשוב שהוא מזהה את עצמו, זה לא אומר שאכן עליו כתבו, כי ישנם עוד מטופלים עם בעיות דומות או זהות.
לכן ראוי ונכון לשנות את הפרטים
במקום רווקה לכתוב נשואה
במקום בת 18 לכתוב 26
במקום יתומה לכתוב הורים גרושים
במקום חרדה מגבהים, לכתוב חרדה מים
את הסטיאוציה משנים כיד הדמיון הטובה על הכותב, אבל מהות הבעיה היא אותה מהות.
אין שום בעיה לשנות את הפרטים כדי שאי אפשר יהיה לאחרים לזהות את המטופלים וכך לא לא תהייה פגיעה באותו מטופל
אבל אם אדם הוא זה שמזהה את עצמו, מה הבעיה עם זה, במה זה פוגע בו או מזיק לו?
הספרות המקצועית בכל המקצועות מלאה בדוגמאות שהיה לכותב במקצוע שלו, כך דוקא בספרי הפסכילוגיה, ובמיוחד באלו המיועדים לקהל הרחב, תמיד נמצא שם ספורים המתארים את התאוריה של הכותב, והם החלק הכי מענין בכל הספרים.
אז מבלי לפגוע באף אחד, יש כאן היתממות לטעון שאסור מבחינה אתית לכתוב על הדברים, כי בהחלט שמותר, ואדרבא, אשמח אם תפנו אותי לסעיף בחוק/תקנה/אתיקה האוסר על כך

"פסיכולוגים לא יחשפו בכתביהם, בהרצאותיהם או באמצעי תקשורת אחרים, מידע חסוי שהשיגו במהלך עבודתם אשר מאפשר זיהוי אישי של לקוחותיהם (אינדיבידואליים או ארגוניים), מודרכיהם, סטודנטים, אנשים הלוקחים חלק במחקר שלהם או מקבלי שירות אחרים שלהם - אלא אם כן האדם או הארגון נתן לכך מראש אישור בכתב".
ההבדל בין כל הרבה מבעלי המקצועות האחרים שציינת לבין פסיכולוגים הוא שטיפול פסיכולוגי לא יכול להיות בלתי אישי וכדי שיהיה איזשהו טעם בתיאור מקרה הוא צריך להיות מבוסס על אמת ייחודית ואישית, גם אם אולי יש לה מקבילות דומות. על כל פנים, מי שמעוניין לקרוא תיאורי מקרים יכול לעיין, בין היתר, בספרים של יורם יובל. אני מבחינתי לא מתכוון לספר פה על מטופלים שלי.

הוא אשר אמרתי
פסיכולוגים לא יחשפו בכתביהם, בהרצאותיהם או באמצעי תקשורת אחרים, מידע חסוי שהשיגו במהלך עבודתם אשר מאפשר זיהוי אישי של לקוחותיהם (אינדיבידואליים או ארגוניים),

זה בדיוק מה שאמרתי, שאי אפשר לפרסם דברים שיכולים לאפשר זיהוי אישי, היינו אם אני אקרא את מה שכתבת, ואני אכיר את אותו מטופלת אני אוכל לזהות שזאת היא באופן אישי. השגש זיהוי באופן אישי.
לכן ברגע שאתה משנה דברים, היינו את הגיל, מצב משפחתי וכו', ולכן לא מזהים מצב אישי, או שאתה לא מתאר סיטואציה שמתאימה רק לבן אדם אחד, לדוגמא, אם אשתו של אילן רמון היתה מטופלת שלך, והיית כותב שהיתה לך מטופלת שבעלה טס לחלל ונהרג, ואחר בנה הטייס נהרג, בודאי שהיו מזהים אותה אישית,
אבל אם היא היתה מטופלת שלך, והיית כותב שהיא אשת קצין בצבא, אשר היה בחיל הים וטבע וגם בנה טבע בים, ולכן היא מפחדת מאד ממים, לא היו מזהים אותה אישית!
בכל הספרים המקצועים מביאים בעלי המקצוע ספורים על דברים שהם חוו עם לקוחותיהם, ואכן הם נזכרים שלא יזהו את הלקוחות אישית, זה כל הפואנטה, לא לתת זיהוי אישי ללקוחות, אבל כן לספר על הסיטואציה עם שינויים ספציפיים שלא יביאו לזהוי האדם.

יורם יובל כתב שני ספרים
לדרור גרין יש ספר שבו הוא מסביר מה זה טיפול נפשי עם כל מיני תאורי מקרה של מטופלים.
תקראי את הספר שלו "פרויד נגד דורה" .
פרויד שמפרסם תיאור מקרה ולמעשה בוגד בהתחייבותו למטופלת שלו בכך שמציג את תאור המקרה (ללא רשותה) עלפי הפרשנות שלו לשני חלומות שהמטופלת(אידה באוואר) חלמה . כאשר הגירסה של המטופלת לפרשנות שלו שונה לחלוטין משלו . פרויד טוען שבעצם כתיבת המקרה הוא אולי פוגע במטופלת אחת ,אך מביא תועלת להרבה מטופלים וכן גם למחקר המדעי על ידי הדגמת הטכניקה של פירוש החלומות.


ארוויון יאלום כתב ספרים על המטופלים שלו.

אם אזכר בעוד ספרים אכתוב לך!
אני אוהבת לקרוא פרשנויות של חלומות וקראתי כמה ספרים בנושא.

אבל תתחילי עם אלו....

אני חושבת שעצם העובדה שרועי לא כותב על המטופלים שלו מעיד על האנושיות והרגישות שלו, על היושרה שלו ועל החשיבות שהוא רואה בהגנה על הפרטיות של המטופלים שלו.

"עמוק עמובתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."
מיכל סנונית

תודה על מה שכתבת ,היה מאוד מאוד מעניין
רק מה, אני יודעת שלא תוכל לענות לנו,אבל זה עורר אצלי הרבה מחשבות ושאלות
טוב כתבתי משהו אבל מחקתי אותו .
רק אשמח אם תוכל להבהיר לי משהו על סטיבן מישטאל , לא הבנתי , איך גם גדילה של המטפל , יכולה לעזור למטופל
קצת מזכיר לי מה שתארת כאן לא בידיוק ניראה לי שאני טועה .
הגישה של מישטאל קצת גרמה לי להרתע ללכת לפסיכולוג , אם הבנתי את הגישה נכון , ובגלל זה אני גם שואלת .
דבר שני מעניין אות,י לדעת מה פרויד חשב, על כך שההגדרה של הפסיכולוגיה היא מדע הנפש .
בגלל ש הוא היגע מתוחם הרפואה , אבל הדרך שבה הוא התחיל לטפל באנשים, והגה את הפסיכואנליזה ,שונה לחלוטין מזו של המדע , בצורה חדה מאוד .( כך ניראה לי כך לפחות .)
ובכלל איך אפשר לומר שפסיכולוגיה זה מדע?
זה מוזר , מצד אחד עיש המון גישות , מצד שני יש הרבה סוגים של בעיות ,]כול הגישות אומרות , שצריך לעשות לכלל האנשים כך וכך , וגם בעבודה סוציאלית למדנו , על מתן תשובות למטופלים , כגון שאלות פתוחות שאלות מנחות וכו ....
קטנתי מבכלל להגדי את דעתי בנושא , אבל מסקרנות , אלו לא דברם הפוכים ומנוגדים?

הכי קרובים למדע לא ?
חחח אפילו חשבתי על זה בזמן המקלחת

היי יעל
ראשית, אני רוצה להזכיר שהפורום הוא לא פורום מקצועי ומרבית הקוראים אינם בקיאים או אפילו מתעניינים בגישות התיאורטיות השונות בפסיכולוגיה ולכן אני מעדיף שלא נפתח מדי את הנושאים הללו.
ובכל-זאת, אתייחס בקצרה לשאלתך: מיטשל וחבריו לגישה ההתייחסותית רואים בתהליך הטיפולי תהליך דו-כיווני, שבו גם המטפל מושפע מהמטופל. בהתאם לכך, הטיפול (וזאת יודע כל מטפל) יכול להיות משמעותי עבור המטפל לא רק ברמת המקצועית אלא גם ברמה האישית ולסייע לו ללמוד על עצמו ולהתפתח. זאת, כמובן, לא על חשבון המטופל (!!). זוהי תוצאת לוואי ולא המטרה. המטרה בראש ובראשונה צריכה תמיד להיות טובתו של המטופל.
לגבי שאלתך השניה: הפסיכואנליזה נמצאת על התפר שבין המדע לאמנות. נערכו ונערכים לא מעט מחקרים על הטיפול הפסיכואנליטי אבל בגלל אופיו יחסית קשה לחקור אותו בצורה שיטתית, בניגוד לגישה הקוגניטיבית-התנהגותית.

רועי

קיבלתי וה]פנמתי את הערתך , תודה על התשובה .

טוב , לא כול כך ריציתי לכתוב את זה אבל קצת קשה לי
היום בעבודה היה לי קשה מאוד .
יש לנו ילד שסיפרתי עילו פה בעבר , והיום היה לו קשה במיוחד .
הוא באמת משתדל , אבל היום הוא ממש הרביץ , ודיברנו עובדת אחרת אני ונבוסית , עליו והבנתי ממנה שאין לו טיפול , מלבד טיפול ההומופאטי
בקיצור לא היה לו יום קל
בצוהוריים הוא עמד צעק ובכה , כמעט חצי שעה , בגלל ששמתי לו פסטה בצלחת .
בהתחלה הבוסית אמרה לנו להתעלם ממנו , אבל הוא צעק ובכה כול כך, הדמעות שלו .. שהיא פשוט ישבה איתו , וחיבקה אותו, עד שהוא נירגע.
גם אחרי הצוהוריים הוא ישב כמה םפעמים על הכיסא , ופעם השלישית , אני הייתי צרכיה להושיב אותו. כמובן שחטפתי מכות , והוא נורא בכה וצעק , וכאב לי, כאב לי הלב .
לאחר שהורדתי אותו מהכיסא והסברתי לו , הוא התעלם ממני , וכשישבתי איתם כמה דקות ליפני שהייתי צריכה ללכת קצת בניתי איתם בלגו , ואז אמרתי כזה ביי והוא בלי מילים , בא ונתן לי כזה חיבוק,ענקי , בלי מילים .
רק חיבקתי אותו חזק , ועמדו לי דמעות בעיניים .
ניזכרתי בציפור הנפש , שכש מחבקים אותה היא נהיית גדולה בתוך הגוף , ומרגישה את האהבה .
ורק לאחר כמה דקות לחשתי לו באוזן שאני אוהבת אותו , ושגם כשכועסים על המעשים שלו , תמיד תמיד אוהבים אותו .
יש משהו תרפוי בלכתוב , ובמיוחד לכתוב באמצע הלילה , למרות שככול היום ההיתי מתה מעייפות
בגלל הלילה שעבר
באמת היה לי יום קשה בעבודה .....

ומה קורה שהמטפל לא מצליח לעזור.....?

השאלה קצת כללית מדי. ראשית כל, מה אנחנו (המטפל/המטופל) מחשיבים כשהצלחה? באיזה שלב אנחנו מחליטים שמדובר ב"חוסר הצלחה" ושאין תקווה לטיפול? איך אנחנו מסבירים את חוסר ההצלחה הזה? כל אלו (ועוד) שאלות שצריכות לעלות בטיפול אם אחד הצדדים מרגיש שהטיפול תקוע.

במצב שהמטופל מרגיש שהטיפול תקוע ולא רואה אור בקצה המנהרה...(אחרי כמה שנים של טיפול) והמטפל חושב שזה חלק מהתהליך וזה בסדר....

איני מכיר את הטיפול הספציפי ולכן אוכל להתייחס כמובן רק באופן כללי לשאלתך.
תקיעות היא לעיתים חלק מהטיפול ולפעמים אפשר לצאת דווקא מתוך התקיעות אל התפתחות גדולה בטיפוןל ובכלל. עם זאת, במידה והתקיעות מתמשכת לאורך זמן ולכאורה אין עוד טעם לטיפול, ניתן לשאול מדוע המטופל מתעקש להישאר בכל-זאת ולא לחפש לעצמו מטפל אחר. פעמים רבות כישלון של חלק אחד בנו, הוא ההצלחה של חלק אחר וכך, למשל, מטופל עלול להישאר בטיפול שלא הולך לשום מקום רק כדי לסמן לעצמו "וי" ולהרגיש שהוא עושה משהו עם עצמו. חשוב מאוד לנסות להבין יחד עם המטפל מה לדעת כל אחד מהצדדים הסיבה לתקיעות והאם יש באופק מוצא ממנה.

רועי