קצת עצובה

שלום.
שמי דפנה וננאה לי שנתראה הרבה בפורום הזה- אין לי מישהו שאני סומכת עליו כ"כ ויכולה לספר לי את כל אשר על ליבי...
אז ככה- אני נשואה+ילד מתוק וחביב שלצערי מאז נולד סובל בעיות שונות בעיכול שעד היום (הוא בן שנה וחצי) לא עלו לדעתי על הבעיה האמיתית. הדבר הזה גורם לנו לתסכול גדול בתור הורים שלא יודעים כבר מה לעשות ומי יכול לעזור. העניין אלינו כ"כ רגיש משום שהבן שלי נולד לאחר 5.5 שנות נישואים בהם לא זכינו להביא ילדים באופן טבעי; נכנסתי להריון רק לאחר התערבות רפואית-(הפריה חוץ-גופית), וכנראה שזו הדרך היחידה שלנו להביא ילדים לעולם. אותי אישית זה מתסכל מאוד כי את מרבית הטיפולים הלא-נעימים והפולשניים אני זו צריכה לעשות, כאשר הבעיה היא אך ורק בבעלי. ברור לי שגם לו זה לא נעים והוא חש אשם במה שאני עוברת. אני התעקשתי לא ללכת לטיפול (מתוך פחד מהכאב, פחד שהתבלבו במבחנות, ח"ו...) אלא שלפני 3 שנים אבי נפטר וזה הביא אותי לחשיבה שונה- והחלטתי כן לגשת לטיפול ולמזלי ההחזרה הראשונה הצליחה ולא היה צורך בהחזרות נוספות. אבל אח"כ ילדתי את בני בניתוח קייסרי- מה שגרם לי לכאבים רבים, סבל מהבטן שעדיין לא חזרה לעצמה- ובנוסף עכשיו- במקום להנות מבני ב100% אני צריכה ללכת איתו לבדיקות וטיפולים. ובשל כך אני כרגע לא עובדת משום שהוא מוגבל במה שמותר לו לאכול ולכן הוא לא יכול להיות בחברת ילדים אחרים שכן אוכלים, כי הוא מתגרה וגם הוא רוצה והמטפלת "לא יכולה עליו", ובצדק...
וכאילו לא די בזה-נפגעתי מהבוס שלי שלא בא לקראתי ובדרך לא ברורה איכשהוא מצאתי את עצמי ללא עבודה. בסוף זה יצא לטובה כי אני צריכה להיות עם הבן שלי- אבל זה השאיר בי חותם ועד עכשיו אני לא מצליחה להתגבר על זה. מידי-פעם אפילו אני חולמת על זה בלילה- זה כמו סיוט בשבילי מרב שנפגעתי. ועוד דבר ואולי הכי חשוב: היחסים עם בעלי התערערו מאז הלידה. כבר שנה וחצי שבעלי אינו סבלני כלפי כפי שהיה לפני לידתו של בני. גם תדירות הסקס ירדה ואני מרגישה עם זה ממש נורא! אני בחורה מאוד יפה ומושכת ואני לא מבינה איך הוא לא נמשך אלי כאשר בחוץ כולם פוזלים לכיווני... המקרה האחרון שקרה שממש שבר אותי היה היומולדת שלי. היומולדת שלי הגיע והוא כלל לא התייחס לזה. הוא לא קנה מתנה, לא הפתיע במשהו רומנטי, לא יצאנו-כלום! כלום! רק אמר מזל-טוב בטלפון (מהעבודה) וזהו! נפגעתי מאוד וחשתי מושפלת. חלף חודש מאז ולמרות שכאילו הכל חזר להיות כרגיל- בתוך תוכי אני לא מצליחה לסלוח.
אני מרגישה סוג של רייקנות. אני בבית וכרגע אני לא מתלוננת על כך כי אני יודעת שזה לטובתו של בני. אבל ברגעים בהם אני לבד אני קצת חושבת על כל מה שקרה לי בשנה האחרונה (מכל הבחינות) ומנסה להבין איפה טעיתי או מה היה הדבר שגרם לשינוי כה משמעותי בחיי. וזה לא הילד שלי. ממש לא! הוא דווקא זה שגורם לי לחייך כל בוקר מחדש...