בחורה מוגבלת, שלא מפסיקה לבכות

שלום רב יעל,
ראשית בהחלט נשמע שהמצב אינו פשוט! החזיקי מעמד.
שנית, ברמה הרפואית אני לא מכירה ממצא שמדבר על פגיעה בעקבות בכי ממושך ולכן לא הייתי דואגת או לפחות הולכת להתייעץ עם רופא לשם כך.
שלישית, אני מציעה כי תמצאי איש מקצוע, מנתח התנהגות או כל איש מקצוע אחר שאת סומכת עליו על מנת שילווה את ההתנהלות הביתית שלכם בהדרכת הורים.
אין ספק כי הקשיים הקוגניטיביים עומדים בדרכה של ההסתגלות ולכן יש לבנות תוכנית התערבות יומית, אישית לטיפול בקשיים.
מנתח התנהגות יכיר את המשפחה ואת בתך מקרוב ויבנה תוכנית טיפול מותאמת אישית לצרכים שלכם.
בהצלחה,
גילי

שלום ותודה על פנייתכם. אמנם חסר מידע על מנת להשיב בצורה מלאה אך הייתי מנסה את ההשערה הבאה -
במידה שאתם חשים שהבכי והסיבות אינם מוצדקים, ו/או היא "מחפשת" במובן להרגיז או אולי לזכות בתשומת לב ואינטראקציה איתכם, הפתרון המתאים הוא לתת משפט תשובה קצר ולהשאיר אותה לעצמה, גם אם תמשיך לבכות, בהנחה שאחרי כמה זמן תבין שההתנהגות אינה משיגה לה תשומת לב הורים, אלא להיפך מובילה ליותר התעלמות ממנה, עד שתרגע (ניתן וחשוב לומר זאת , משהו בסגנון "כמה לא נעים לנו להיות לידך/ לדבר איתך כשאת בוכה/ חיזרי אלינו לכשתרגעי/ נדבר שוב כשתפסיקי לבכות"). במידה שתבחרו בהליך של התעלמות כזה, יתכן שהתכיפות או העוצמות דווקא יחריפו, לפחות בימים הראשונים. זה יהיה סימן עבורכם שאתם בדרך הנכונה, כי אז היא מגיבה לשינוי במה שההתנהגות נהגה להשיג. והלמידה שכדאי להפחית את ההתנהגות תגיע בעקבות זה.
אם הסיבות מוצדקות בעיניכם (ועדיין עוצמת התגובה לא..) נסו לבדוק איך אפשר למנוע מצבי תסכול - למשל להציע בחירות, לוודא איתה לפני פעילות או לפני ביצוע מה היא תרצה, מה יהיה נכון לה. אפשר גם לדבר מראש על "מה יקרה אם בכל זאת יקרה מה שלא תרצי.." וללמד דרכי התמודדות יעילות יותר, כמו לתקן, לעשות מחדש, לפנות לקבלת עזרה וכד.
וגם, אם הסיבה מוצדקת או לא אבל נראה לכם שיש חשש למרכיב דכאוני , כדאי לעקוב עם גורמים רפואיים (רופא משפחה או פסיכיאטר) ולבדוק אם קיים חוסר איזון.