אהרון..

היי. לפני זמן מה שוחחתי עימך כאן בפורום הזה, בנוגע לכך שברצוני לרדת במשקל ואמרתי לך שאני מאוד רוצה להרזות והיו לי רגעים שממש הייתי נחושה ואמרתי לך שהמשקל שלי הוא לא סביר לבחורה בגילי (22) שאמורה להראות טוב מאוד. (במשקל 95). סיפרתי לך גם שבעברי הייתי רזה מאוד, שקלתי 54 ק"ג, וזו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי. הגיעה תקופה שפתאום הפסקתי לשמור על הדיאטה, הייתה לי ישובה ממושכת על המחשב שבעצם גרמה לי לאכול בלי הכרה ובלי בעצם להבין שאני עולה במשקל, המשכתי והמשכתי, עד שפתאום הגעתי למצב שאני לא מאמינה שזה קרה לי. מבחורה רזה עם אורח חיים נורמלי, שעושה הליכות בנות שעה מידי יום, הפכתי לבחורה שמנה ודיכאונית, שכל הזמן ממורמרת מאיך שהיא נראית, מתקשה להתמודד עם ביקורת של הסביבה, ובאופן כללי מרגישה מאוד נחותה מהרבה בנות אחרות. אני זמרת, שרוצה מאוד להצליח, אך באיזשהו מקום אחת הסיבות שגורמות לי לא לפרוץ בתחום המוזיקה היא הפחד. הפחד הזה שכל הזמן יבקרו את המראה שלי, הפחד לעמוד על הבמה ולחכות לתגובות. מאז אותה תקופה לא יישמתי מה שרציתי לעשות, והמשכתי לאכול כרגיל-בהתאם לבית המרוקאי בו אני חייה. באותם זמנים-לא הייתי נחושה כמו היום. היום יותר מתמיד אני מרגישה שאני מתחרפנת מעצם המחשבה שאני כבר לא יכולה ללבוש ג'ינסים ולא יכולה ללכת לחנות בגדים בלי להתבייש באיך שאני נראית. אני לא יכולה לעלות לשיר מבלי לפחד שמישהו בקהל יצחק ויגיד "איזה שמנה". אבל בעיקר? בעיקר אני כ"כ רוצה לשנות את המראה שלי בגלל סיבה מאוד כאובה. היה לי חבר במשך 8 חודשים, שבמהלכן לא ידעתי שהחברים שלו מבקרים אותו על איך שחברה שלו נראית. כל הזמן אמרו לו "מה אתה יוצא איתה, תראה איזה רזה אתה, והיא כזו שמנה". ביום ששמעתי על כך, הזלתי הרבה דמעות. הוא בהתחלה אמר שזה לא מעניין אותו היופי, אך בסופו של דבר-החברה השפיעה עליו והוא החליט שהוא לא מעוניין להמשיך איתי את הקשר, בהכחשה שהוא אוהב אותי. הוא אהב אותי בוודאות, אך מהסיבות האלה-החליט שהוא לא רוצה אותי יותר. זה שבר אותי והתקשיתי לקבל את זה, במשך תקופה ארוכה לא הצלחתי להתאושש, אך הרמתי את עצמי למעלה והבנתי שהוא לא היה בשבילי. קשה לי עם עצמי-המשפחה שלי יורדת עליי, יש לי אחות שהייתה 130 קילו וירדה 76 ק"ג, כיום היא שוקלת 54 ק"ג ודומה לאילנית לוי 2 טיפות מים. היא כל הזמן יורדת עליי ואומרת לאמא שלי שרק מלראות איך אני נראית היא נכנסת לדיכאון, וכל הזמן אומרת לי תעשי כבר דיאטה, ואמא שלי אומרת לי "אני אם הייתי כמוך אפילו אם הייתי מגיעה למצב שאני מתעלפת לא הייתי אוכלת". המצב הזה מאוד מתסכל אותי, ואני כ"כ מבקשת את עזרתך, כי אני רוצה כ"כ להצליח והפעם לא להיכשל בדבר שאני כ"כ רוצה להגיע אליו. אני מרגישה די לבד כי אין לי תמיכה, וכרגע אתה הכתף היחידה שאני יכולה להישען עליה, כיוון שכרגע עדיין אני לא עובדת, כך שגם תעסוקה אין לי. אשמח לתשובה מהירה, תודה וסליחה על המגילה, זה הכל מהלב.