הדבר שהכי מטריד - מבקשת שוב תשובות

שלום לכולם,

נעדרתי לקצת זמן מהפורום, גם ככה אני לא כותבת יותר מידי כאן,
בכל אופן, יש לי כבר תאריך לניתוח ב-22 בדצמבר ועכשיו זה רק להכין את עצמי נפשית.

עכשיו כבר התייחסתי לעניין הזה בעבר כאן בפורום, אבל כל פעם שאני קוראת
עוד סיפורים ותחושות של אנשים אחרי הניתוח, אין מה להגיד אני מאוד מאוד מוטרדת!!!

אין לי לבטים אני הולכת לעשות את הניתוח. אבל אני שומעת או יותר נכון קוראת יותר ויותר התייחסויות מאנשים אחרי ניתוח על זה שה"רעב" לא נעלם, המחשבות האובססיביות לגבי האוכל גם הן ממשיכות לרדוף אותך ולהציק ואת מרגישה את אותו
"דיבוק" שאת מרגישה כשאת עושה דיאטה שאת רק רוצה לאכול ולאכול,
עכשיו שוב אני אגיד את זה- אני יודעת שזה לא פיתרון קסם אבל זה כביכול הפיתרון הכי טוב היום שאמור כן לתת בסיס ולשחרר במידה רבה מהטירוף של האוכל כדי שנוכל להשתחרר ממנו גם בהתנהלות ובהתנהגות.....

אבל אני שומעת פה יותר ויותר אנשים שאומרים שאמנם פיזית לא ניתן לאכול כמעט כלום אבל הרצון וההתעסקות שמטריפה אותנו יכולה להישאר אותו דבר, וכן זה מאוד מפחיד אותי, כי כולנו יודעים שזה ממש כמו נרקומן שנמצא בקריז, מהבחינה שאתה עצבני, חסר סבלנות, חסר שלווה, חסר ריכוז וכל הדברים האלה

וזה שפיזית אני לא אוכל לאכול זה ממש לא מספיק, אני צריכה להיות מסוגלת לחיות ולתפקד בתקווה שגם בצורה טובה- ויותר טובה ממה שעכשיו. הסיבה שאנחנו הולכים לניתוח זה בגלל שלא הצלחנו בדרך אחרת, למרות שכבר הורדתי מעצמי את המשקל העודף הרבה מאוד פעמים, רק הוא חזר כי האובססיה וההתמכרות הזו לאוכל לא השתנתה

האוכל כיום הוא סם, הוא עוזר לעבור את היום,לתפקד והסיבה שהחלטתי ללכת על הניתוח הוא ששמעתי שהניתוח אמור גם "לשחרר אותך מהאוכל" מהבחינה שהוא גם מדכא את התאבון, מוציאים חלק מהקיבה שאחראי להורמון של הרעב וכו' ואתה לא מתעסק כל הזמן במה אתה אוכל, איך, למה וכמה - לא רוצה להתעסק בזה יותר!! בטח לא באופן של אכלנית כפייתית

אבל שוב אני שומעת פה כל כל הרבה קולות אחרים שזה לא ממש ככה וזה מאוד מאוד
מפחיד אותי, אני אשמח לשמוע שוב מאנשים עם התייחסות נרחבת למה שתארתי כאן
כי באמת אני כל הזמן נתקלת בכך בפורום.

תודה רבה