דר עוזיאלי נוטשת החולים

איני יודעת מי את , לפי כל הגדרה אינך חולה שלי . הפורום אינו המרפאה בבית החולים ואינו תחליף לרופא. ההשתתפות שלי בפורום זה הינה התנדבותית ואם אינך מבינה זאת חבל מאד!!! הכותרת שלך ממש גסה ופוגעת גם בחולים.

שלום.
אינני מכירה את שתיכן. אני חשה עצבות רבה על התכתובת. צורת הקובלנה של חולת הסרטן לא עדינה בלשון המעטה. יש בה האשמה. והסתתרות מאחורי כינוי ולא שם גלוי, בניגוד לרופאה.

מצד שני, אני מצפה מהרופאה, שתעצור לרגע קט. אני מצפה שתוכל להכיל את הכעס, העלבון שספגה, ותשאל עצמה: למה נכתבה ההודעה של חולת הסרטן?
אולי מתוך רצון עז שהרופאה כן תהיה נגישה. והנה היא מתרחקת ממנה. הרי לא מתאכזבים ממישהו שמתרחק, אם לא רוצים בקירבתו.
אז נכון. ההתבטאות של החולה הייתה מתוך כעס ואכזבה. אני לא שופטת אותה. אני כן רוצה לראות את הרופאה, מגיבה בהבנה, באמפטיה ובמתן תחושה ש"אני איתך". תגובה טובה הייתה אם הייתה הרופאה כותבת:
"לא הרגשתי טוב בצורת הדברים שכתבת, אבל כתבת אותם כנראה בגלל מצוקה שראית שאני לא נמצאת בפורום בתדירות שציפית לה, והתאכזבת, וגם כעסת עלי. כי רצית אותי יותר".
"את מרגישה כאילו שאת המטופלת שלי, למרות שזה פורום וירטואלי, ואני יכולה לחוש את הקירבה הזו שלך." והייתי מזמינה אותה אפילו להמשיך לכתוב מה הרגישה כשכתבה את השורות הבלתי נעימות ההם. (החולה).

במקום זאת, גלשת ד"ר, למיגננה, לביטוי הכעס שלך. אז נכון שלפי המילון, היא לא המטופלת שלך. ואת מנסה להניף את ההצדקה הזאת בתשובה כועסת.
כשמנסים לחוש בין השורות של החולה את ההשתוקקות לקירבה שלך ד"ר...
אף שנאמרה בכעס.
מרצה מקסים אמר פעם, שאינטראקציה טיפולית היא כזו, רק אם הצורך של החולה קודם לצורך של המטפל". וכאן נדרשת איפוק של הכעס שלך, והתמקדות בכעס של המטופלת, שרצתה אותך יותר.
אותו מרצה אמר גם, שאינטראקציה טיפולית נעדרת תגובות אגוניסטיות. ואת גלשת בגלל כעסך (המובן) לתגובה אגונטיסטית.
אז נכון. זו לא ממש אינטרקציה טרפויטית.
אבל זה קשר. וקשר חשוב מאד עבור החולה שכתבה לך.
ועוד משהו:
בבקשה אל תגיבי לדברי בכעס. עיצרי. הרהרי בדברים שכתבתי.
יכול להיות שלא תסכימי איתי. ותשלפי את "הגבולות" שצריך להציב....
ואני דווקא התחברתי גם לכעס והאכזבה של החולה שכתבה,
וגם לקושי שלך, והכעס שלך עליה.
את יודעת מה ההבדל?
שאת איש מקצוע.
והיא לא.
תודה לך על ההקשבה.
אלמוג.

שלום לך.
כשכתבת את השורות שלך, יכולתי לחוש את הכעס שלך, ואת האכזבה. את נוקבת במלה קשה: "נטישה". אני יכולה לחוש את ההרגשה הקשה, של הרצון שלך לראות את הד"ר ממשיכה את הקשר. והוא נותק כנראה. או לא היה מספיק כפי שרצית אותו. חשת ננטשת. רצית בה יותר. כעסת. הבעת את הכעס.
יכולתי גם לחוש את התחושה של הרופאה שקראה את שורותיך.
את מאשימה. כועסת. והיא, שמתנדבת לענות בפורום, תורמת מזמנה, מירצה, חוטפת את הכעס שלך בשורות המעטות.
התשובה שלה גם הכאיבה לי.
היא בחרה להאחז בהגדרה מילונית על היותך לא היותך מטופלת שלה.
היא סטתה מהעיקר. מהתחושות והרגשות שלך.
אבל זה קרה כנראה, בגלל שגם היא כעסה.
רצתה להתגונן. להעמיד גבולות... ובבחירה הזו, פיספסה את התחושות שלך שמאחורי השורות.
אולי היה אפשר לומר לה פשוט: "ציפיתי שתהיי כאן יותר, חיפשתי אותך ולא מצאתי,? או: "התגעגתי לנגישות שלך בפורום. אני מקווה שתהיי יותר לצידי כאן "? או: "איפה את ד"ר? אני מאד רוצה שתהיי כאן, מקווה שהכול בסדר אצלך"?
כשאומרים למישהו "את נטשת את החולים"... זה בעצם להאשים.
ואני בטוחה שלא רצית לפגוע. אך כעסת. וזה התקבל כפגיעה, שמנע את הרגישות של הרופאה לתחושה שלך.
הסיטואציה גם הייתה לא דומה. את בכינוי, והרופאה בשמה המלא. זו בעיה. כי מאד קל להיגרר לכתוב דברים, כשלא מזדהים בשם מלא.
ולבסוף: גם אני חולה בסרטן שד. וחושבת שמותר לכולנו לכעוס.
מותר וחשוב לבטא כעס.
אבל תמיד לשאול את עצמנו: "האם אפשר לבטא אותו קצת אחרת"? "עם ניסיון להבין מה השני יחוש כשיקרא"?
בהצלחה, ורפואה שלמה.
אגב, אני חדשה כאן. ולא כל כך שמתי לב, שהרופאה נטשה. כנראה שלא הייתה כאן זמן מסוים.
בהצלחה.
אלמוג