מרגישה כל כך לבד

אמא חדשה ברוכה הבאה למועדון האמהות.
אני קוראת את דברייך ואם רק הייתי יכולה לומר לך כמה אמהות חשות כמוך, כמה את לא לבד בתחושות, ברגשות בפחדים. הם טבעיים כל כך.
אני שמחה שהבת שלך הכניסה כל כך הרבה אור לחייך ונותנת לך את הסיבה לקום, לחייך, להיות.
עם זאת אני מאמינה שלא יזיק לך לשוחח עם משהו ולשתף במה שעובר עליך. כל סוג של טיפול פרטני יכול להיות מועיל ולצד זה אני ממליצה בחום לחפש באזור מגורייך קבוה לאמהות ותינוקות. קבוצת תמיכה כזו מאפשרת כל הרבה מקום של שיתוף, הפגת הבדידות, נירמול הרגשות והעשרת מעגל התמיכה והחברות. אשמח לעזור לך למצוא קבוצה שכזו באזור מגורייך, את מוזמנת לפנות אלי במסר או לשאול פה בפורום.
עשי כל שביכולת לא להיות בתחושת הבדידות הזו היא באמת לא פשוטה מצאי את המעגל שיכול לתת לך את התמיכה והחיבוק שאת זקוקה להם ומגיע לך.
הרבה חום
עינת

נעמה יקרה, וכל מי שעוד מרגישה כך,
קודם כל את מדהימה בעיניי, איך שכתבת את הדברים בגילוי לב.
אחרי שילדתי, תלמיד שלי באולפן, בן 65, כתב לי: גברים לעולם לא יבינו את השינויים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים העצומים שאתן עוברות בלידה. ואני חושבת שזה כל כך נכון.
בעלי אדם מדהים, אבא משגע ובן הזוג מקסים ואוהב יותר משחלמתי אי פעם שיהיה לי. ועם כל זה, הוא לא מבין. לא כי הוא לא רוצה, פשוט- אני חושבת שהחוויה של אבות ואמהות היא חוויה שונה, מכמה בחינות. קודם כל, הם לא מוצפים בהורמונים כמונו- הורמונים שגורמים לאינסוף תנודות במצבי הרוח ולהתקפי בכי. הם גם לא שומעים, כמונו, כל תזוזה של התינוק במיטה ולכן הם לא מתעוררים כל רבע שעה בלילה. השינה שלהם לא דרוכה בלילה כמו השינה שלנו כשהתינוק ישן לידנו- ולכן הם לא מבינים את העייפות. ויש עוד דברים רבים שהם לא יכולים להבין, כפי שאני בטוחה שיש דברים רבים בחוויה שלהם שאנחנו לא מבינות. מלבד זאת, הסביבה מתייחסת באופן שונה כל כך לאבות ולאמהות. שימי לב: כאשר הילדה בוכה ובעלך מרים אותה, כולם אומרים: "איזה אבא מדהים", אך כשאת מרימה אות, כולם אומרים: "למה היא בוכה? היא רעבה, את לא רואה"? אני חושבת שבמקרה שלך, יש גם חוויה קשה ועצובה שתודה לאל בעלך לא חווה- ולכן קשה לו להבין את הפחד שלך שבתך תאבד אותך. נראה לי יותר מטבעי שקשה לך עדיין לגעת בבעלך. 7 שבועות אחרי לידה יש עדיין כאבים, ופחד נורמלי לחלוטין מהכאב שעשוי להיות כרוך ביחסי מין. קחי את הזמן. זה לא קל לחזור לזה, ולפעמים גם הפעמים הראשונות קשות ומוזרות. וזה בסדר. אני רוצה לומר לך, אם זה מעודד אותך, שהתקופה הקשה ביותר עומדת לחלוף. כאמא לילדה מדהימה בת 4 חודשים, אני יכולה לומר לך שהפער בין תינוק בן 7 שבועות ובין 12 שבועות הוא לא ייאמן. בגיל 3 חודשים- וכך קרה גם לכל חברותיי האמהות- הכל נעשה קל יותר. התינוק מתרגל לעולם, את מכירה אותו יותר ומבינה יותר מה הוא רוצה וצריך... באמת. בינתיים (וגם אחר כך) יש לך תמיד מקום כאן לפרוק. אני תמיד אשמח לשמוע ותמיד אשמח להגיב. תודה שהגבת כל כך מהר על ההודעה שלי- ממש עשית לי טוב. חיבוק גדול.

בודדה יקרה,
את לא היחידה שמרגישה את תחושת הבדידות, גם אני מרגישה כך לפעמים. ילדתי לפני שבעה שבועות בת מקסימה, אני יתומה מאם, מגיל 18 ואימי ז"ל התייתמה מאימה כאשר נולדה היא. לפני ההריון היו לי חששות כבדים להכנס להריון מחשש שגם אני אאלץ להפרד מביתי בגיל צעיר ולא מרצוני, וגם במהלך ההריון היו תחושות כאלו. למרות שאימי מאוד מאוד חסרה לי, ביישוב בו אני גרה זכיתי לחברים מאוד טובים שדואגים ומסייעים וגם משפחתי עזרה ככל יכולתה. בן זוגי הוא מדהים ולא נח לרגע ובכל זאת, אני מרגישה בודדה. אני מצוייה בהמון מצבי רוח, רבה המון עם בן הזוג, ונראה לי שמתחיל להמאס עליו להיות סבלני. הוא טוען שאני כל הזמן דוחה את המגע שלו וכנראה שהוא צודק. ממש קשה לי לחשוב על קיום יחסים ועל מגע עימו ובכלל. אני נהנית מהאימהות, אך מרגישה שהזוגיות שלי בסכנה. אני מתקשה לישון בלילות לאחר ריב איתו ואז אני בקושי מתפקדת עם הילדה. חשוב לי לומר שהייתה תקופה טובה יותר והשבוע המחזור הופיע ונראה כי שוב חזרו מצבי הרוח ויש לי דימומים כבדים שאף פעם לא היו ואני מרגישה כל הזמן עצבנות...
האם זה נורמלי?
אודה לתגובות, נעמה.