איך לעזור לבני בן ה-5? ולעצמי?

הבן שלי - בן 5 -מתוק ואני משוגעת עליו, אבל הוא ילד מאוד מאתגר לגידול ולחינוך. יש לו ADHD שזה הפרעת קשב וריכוז (ה"כותרת של הפרעת קשב וריכוז היא כותרת מאוד עדינה להפרעה, אבל למעשה זה הרבה יותר מחוסר ריכוז או מוסחות
הפרעת קשב וריכוז זה גם בעיות התנהגות, מציק לילדים בגן, אין לו ממש חברים, התפרצויות זעם, בדיקת גבולות, סף תסכול נמוך, קושי בדחיית סיפוקים, אימפולסיביות, היפראקטיביות. חשוב לציין, בני לא ילד אלים הוא לא מרביץ לילדים בגן אף פעם, אבל מציק להם, מפריע, מקניט, הורס להם דברים.
בנוסף יש לבני תשתית חרדתית מסויימת, שלא נראית לעין, אבל היא קיימת. יש לו גם איחור שפתי. ומוטפל ע"י קלינאית. חשוב לציין - איתנו מדבר הרבה יותר טוב מאשר בגן, למשל.
הילד מאוד חייכן (איתנו), מלא שמחת חיים, שובב, אבל יש בו חרדות , למשל מתקשה להירדם בלעדיי בלילות, נצמד אליי גם במהלך היום יחסית לבני גילו, נבהל מאוד כשאני כועסת/צועקת עליו, אפילו שיודע שעשה משהו חמור.
,
אני מעולם לא תפסתי עצמי כאדם חרדתי, מקסימום כדאגנית יתר, מעולם לא הייתי בטיפול, מעולם לא נטלתי תרופות, תיפקדתי, עבדתי . . .
אבל לאחרונה, בעקבות הדרכה הורית הבנתי שלמעשה יש לי אישיות חרדתית (אם כי לא ברמה גבוהה, אין OCD או דברים מהסוג הזה), ווכנראה שבעקבות ההתמודדות הקשה עם בני - עלה אצלי מפלס החרדה והפחד, מה יהיה איתו? איך יסתדר? בטח כמו שהגננת מתלוננת כך יהיה קשה ואף יותר כשיהיה בבית ספר. איך ילמד? איך יתחבר לילדים ?, כל החששות שיש לי כלפיו והקושי בהתמודדות היום-יומית איתו משפיעים עליי לא טוב, ורציתי טיפול שאהיה רגועה ונינוחה יותר וכך אוכל לספק גם לו יותר ביטחון ופחות כעסים עליו. מעבר לכך שאני רוצה לפנות לפסיאטר כדי לטפל בעצמי, יש לי שאלות לגביו:
1. האם את ממליצה על טיפול רגשי של פסיכודרמה/משחק. הוא התחיל לפני כחודשיים טיפול של תראפיה באומנות פרטני. האם בנוסף או במקום כדאי לתת לו טיפול של פסיכודרמה? (הדרכה הורית עוזרת באופן חלקי)
2. בנוסף לקלינאית ולתראפיה באומנות, רשמתי אותו לסדנת "חברים" זו קבוצה של 5 ילדים שמטופלת ע"י מטפלת במוסיקה ותנועה (שקיבלתי עליה המלצות מצויינות ממספר אמהות) שמטרת הטיפול בקבוצה היא טיפוח כישורים חברתיים ,הבטחון העצמי, במיוחד בכל מה שקשור למיומנויות חברתיות והיכולת לשחק. אבל לאחר 3 פגישות ב שבהם שיתף פעולה מעט מאוד, הוא אומר שלא רוצה ללכת לחוג יותר, לא רוצה בכלל. אני מבינה שהוא מסרב כי קשה לו. מתלבטת האם להפסיק? המטפלת אומרת שהסירוב שלו נובע מכך שהמפגשים מעמתים אותו עם כל הקשיים הרגשיים שלו: לשחק עם ילדים, לדבר עם ילדים, ושיהיה חבל להפסיק. מה לעשות? לנסות להמשיך למרות חוסר רצונו הברור? האם להיענות לבקשתו ולהעבירו לחוג התעמלות במקום (מעוניין בחוג התעמלות) או שכדאי לתת לו להתעמת עם קשייו הרגשיים בקבוצה? אשמח מאוד לתשובות.