האם הימנעות משהייה בבית יכולה להיחשב כפוסט טראומה?

שלום רב - לפני כחצי שנה עזבתי את בית ההורים כתוצאה מסכסוך שכנים מר ונמהר שבמסגרתו השכנים המתגוררים מעל בית הוריי עשו לי ולהוריי רעש בכוונה.
הכרתי אנשים מקסימים בשכונה החדשה שבה אני שוכר דירה דרך בית הכנסת השכונתי, אולם התסמינים שהיו לי בבית הוריי החלו ללוות אותי גם בדירה החדשה - כאשר אני נמצא לבד בדירה שאני שוכר ושומע רעשים מבעלת הדירה זה מכניס אותי ללחץ נפשי ולחרדה, וכאשר דיברתי עם בעלת הדירה ושיתפתי אותה שזה מאוד מקשה עליי לשמוע את הרעשים הללו היא אמרה שהרעשים לא מגיעים רק מאצלה ואין לה שליטה על זה.
בזמן שאני נמצא בדירה שאני שוכר אני שומע מוזיקה מרגיעה בפול ווליום כי רק ככה זה עוזר לי להתרכז, ובמקום לשמוע את הרעשים של בעלת הדירה הכוללים ריצות ודפיקות והזזת חפצים ורהיטים אני שומע את המוזיקה המרגיעה וזה עוזר לי.
אחר הצהריים אני לא מסוגל להישאר בדירה שאני שוכר ואני חייב לצאת מהדירה עד הלילה - גם אם זה אומר לשבת על אותו ספסל ברחוב באותו המקום, וחוזר הביתה רק בלילה והולך לישון לא לפני שאני שותה בירה לבנה או יין אדום.
העובדת הסוציאלית של קופת החולים לא עזרה לי חוץ מלומר לי להגיש בקשה לביטוח הלאומי לקבלת קצבת נכות נפשית, ויש לציין שאני רוצה להיות אזרח נורמטיבי שתורם לחברה אולם הבעיה של הרעש מהשכנים מאוד מקשה עליי לתפקד בדירה.
גם הפסיכיאטר של קופת החולים לא אבחן אותי כמו שצריך והסתמך על אבחנות קודמות מהילדות שלי שכבר לא רלוונטים כי עברו יותר מ10 שנים מאז.
אני לא יודע בוודאות אם פיתחתי הפרעת דחק פוסט טראומטית כתוצאה מהסכסוך עם השכנים המתגוררים מעל בית הוריי, אבל האם לפי התסמינים שאני מתאר יכול להיות שפיתחתי פוסט טראומה המתבטאת ברגישות יתר לרעשים מהשכנים למעלה ובהימנעות משהייה בדירה?