היום שאחרי המלחמה

אני תושבת הדרום ועד לפני מספר ימים הייתי יצוקה בתוך הממד ביחד עם בעלי ושלושת ילדיי. במהלך כל תקופת המלחמה בעלי ואני הפגנו חוסן ותפקדנו בצורה כמעט מושלמת ובכך גרמנו לכך שגם ילדינו היו רגועים ועברו את התקופה הקשה בשלום. עזרנו ועודדנו גם חברים ובני משפחה. עם סיום המלחמה והחזרה לשיגרה נתקפתי בעצב נורא ובכל פעם שאני נשאלת איך עברה המלחמה אני מיד פורצת בבכי.האם זוהי תופעה נורמאלית שעשויה לחלוף ?