חרד לילד

שלום,
אני אבא לתינוק בן שנה וחצי, אני בן 36 וזה ילדי הבכור.
אני אדם לחוץ מאוד וחרדתי בכל הקשור לבני. (זה כנראה משפחתי אצלי, גם הוריי כאלה, בעיקר אבי)
אני לא יכול לשמוע את בני בוכה ולו לרגע.
כל תהליך של שינוי שיגרה, כל חיסון, כל דבר שדורש הפגנת חוסן אינני יכול להתמודד איתו.
אישתי עושה כל דבר כזה לבדה, הולכת לחיסונים, מטפלת, מניקה, מרגיעה,ובקיצור היא הצד בעל החוזק הנפשי.
למרות שבטח היה קל לה יותר לו זה היה הפוך.
אני מופנם ועקשן ואינני אדם אשר יכול להודות בבעיות שלי, למרות שאישתי ניסתה לדחוף אותי לזה כמה וכמה פעמים.
אני יודע שזה לאורך הזמן לא ישתפר אלא רק יגרום לעוד ועוד בעיות בחיי הזוגיות שלנו.
אני לחוץ כל הזמן, לא מוצא זמן לעודד ולתת כתף לאישתי כי אני כל הזמן עסוק בלחצים של עצמי.
ידוע לי שהחיים מלאים בשינויים כגון כניסה לגן, בתי ספר וכו' ואני יודע שבכל שלב כזה אני לא אתמוך באישתי כי אהיה עסוק בחרדות שלי על הסתגלות הילד לשינוי.-(גם בקשר לזה שייכנס לגן הייתי נגד,אבל היא רשמה אותו כי היא אומרת שילד בן שנתיים צריך להיות במסגרת של גן)
אני מאוד מגונן והיסטרי, גם כשאישתי הייתה בהריון הייתי לחוץ שלא יגעו לה בבטן, שלא תהיה במקומות הומים כמו קניון או שוק.
אני כל הזמן אומר לה לשמור על הילד, להשגיח עליו, להאכיל, לתת לשתות, לטפל בו טוב.
והיא מתעצבנת ואומרת שהיא כל היום איתו (היא איתו בבית עד שייכנס לגן בספטמבר) ואני לא צריך לתת לה הוראות שנובעות מהלחץ שלי.
בקיצור היא טוענת שאני רק מקשה עליה במקום להוות בשבילה כתף תומכת ואוזן קשבת.
היא אומרת שבכל תהליך של שינוי שגרה לילד, כמו גמילה מהנקה והקניית הרגלי שינה עצמאיים אני רק מקשה עליה, מנסה לטרפד את השינוי שאמור להיעשות בטענה שהילד עוד לא מוכן לזה ושהוא יסבול ויבכה ויהיה עצוב.
בסופו של דבר היא עושה את התהליך לבדה, אני אומר לה שבדיעבד צדקה כשרצתה לעשות את השינוי אבל היא טוענת שזה כבר מאוחר מדי ושכשהייתה זקוקה לתמיכה בהתנעת התהליך ובמהלכו לא הייתי שם בשבילה.
מה ניתן לעשות?

* יש לציין כי הכותב הוא בעצם כותבת- אישתו המאוכזבת, אני מאוד רוצה שיקרה השינוי אבל הוא נגד שיחות לשינוי דרך המחשבה שלו או טיפול כלשהו, אנא עיזרו לי.
אני אעביר אליו התכתבות זו כשתענו לי.