תודה על העצה אבל ..

אסביר בברור כשהייתי קטנה טופלתי רבות אצל יועצת בית ספר ועובדים סוציאליים בהיגעי לגיל 13 טופלתי אצל עובדת סוציאלית במקביל אושר לי וטופלתי במשך כשנה אצל פסיכולוגית רגילה אחריההועברתי לפסיכולוגית אחרת זו קבעה בטווחה קצר להעביר אותי לפסיכולוג קליני קוגנטיבי התנהגותי כפי שהצעת וכך היה טופלתי אצלו במשך כ שלוש שנים ברציפות בתדירות של פעם בשבוע נקשרתי אליו גוללתי בפניו את כל שעבר עלי שפגם בי משמעותית ברווד התיפקודי ובצרכיי ביומיום פרטטי הכל הוא יעץ ואף עשה איתי תרגילי דימיון ועוד שיטות מגוונות ורבות ועזר במידה מסוימת אך החרדות לא פחתו אלה גדלו ומיהרו בבואם כמו דפיקות הלב איתן גדל סימן השאלה שגורם לי לחוש ריקנית ורקובה עלי לציין שתנאי חיי הם בגדר נורמה וראויים לספק במידה בת גילי בנוסף מעולם לא השתמשתי באלכהל או סמים וכך כל המקורבים לי .למרות זאת אני שונאת ל מקום שיש בו אנשים כשאני עוברת בכביש תוקפת אותי תחושה עזה שאנשים במכוניות לוטשים בי מבטים וחושבים שאני מוזרה [למרות שהמראה שלי רגיל לכל הדעות] מטיבעי אני חושבת המון ניסיתי המון המון שיטות על מנת להפחית את החרדות אך לא עזר .אני שונאת בית ספר מגיל 10 אני באה בתדירות של פעמיים בשבוע לבית ספר אם בכלל כיום אני בת 17 וחצי למרות שאני מצטיינת בלימודים ויש לי חברות טובות ולא קרה לי כלום במקום הזה כפ רגלי דורכת בכניסת בית ספר אני צופה באופק את ים התלמידים שבו ומיד עולה בי משאלה להפוך לבילתי נראת ישלי ביטחון אני מדברת עם כולם על פני חוץ משדרת עסקים כרגיל חברותית מצחיקה מדברת והכל אך אני בורחת הביתה מגיפה את התריסים מרגישה תחושה עזה שמישהו מתבונן בי אני מקנאה בבנות גילי שמבלות אני לא מסוגלת לצאת מפתח ביתי פשוטו כמשמעו ממציאה תירוצים העיקר לא ללכת למקומות שיש בהם אנשים תמיד יש מעין תחושה עזה שלוטשים בי מבט סולדים ממני נגעלים צוחקים עלי ורוצים ליפגוע בי אשמח לקבל עצה ממומחה