בעקבות השיטה במאמר למיגור התקפי

אני מסכים עם הזעקה הרטורית שלך עד כדי כך שחשבתי לתת לה פשוט להדהד בפורום ללא התייחסות מצידי. ובכל זאת, אגע בנקודות השונות בקצרה: ראשית, איני מכיר שיטה ל"מיגור" מאניה דפרסיה (מעבר להתערבות תרופתית בהצלחה חלקית). הבעיה העיקרית שאת מעלה בשאלותיך השונות – הסיוע לאנשים במצוקה נפשית – היא בעיה חברתית (ותקציבית) יותר מאשר שאלה של (היעדר) טיפול פסיכולוגי. אם הדברים היו תלויים בי, ילדים ובני נוער היו לומדים בראש ובראשונה כיצד להיות בני אדם מתפקדים ומאושרים (איך לאהוב את עצמם, איך לפתח יחסים בריאים עם אנשים שהם אוהבים וכיו"ב) ורק אח"כ לומדים, כנושאים משניים, את מקצועות ביה"ס. ומי אמר שלא מוחים כנגד הממסד הפסיכיאטרי? אם תקראי בתשובותי כאן בפורום, תיווכחי שאני ממליץ על טיפול פסיכיאטרי (תרופתי) רק במקרים הנדירים יחסית שבהם מטופלי חרדים מכדי להיעזר ביעילות בטיפול פסיכולוגי.