על קצה השאול

מחפשת את סימני הדחק. מוצאת. מדחיקה. מחפשת שוב מוצאת. מדחיקה. יש לי קולות בראש. אני לא זוכרת. כלכך הרבה אני לא זוכרת. אני שומעת את הרחשים מהבתים ליד.מגבר אנושי. אני בטוחה שהמצאתי הכל. אבל כשאני חושבת על זה אני שומעת את המנגינה הזו מסרטים מצוירים של פעם. זה גו'קר ואז התודעה נעלמת לפחות זו שאני מכירה ורגילה נעלמת. משהו מתערפל. הגוף נעלם. נשארת נקודת אחיזה קטנה. כמו החיוך של החתול של אליס. רק שאני לא מחייכת. מה אני לא זוכרת? מה זה בכלל חשוב מה אני לא זוכרת? מי אמר שצריך לזכור הכל? כבר ירדתי פעם לתוך שאול התחתיות של הזכרון. זה לא עזר. הבור הזה לא יתנקה לעולם. האם אני בוחרת לא לשמוח אף פעם? אולי אם רק ארצה אני יכולה לעצום עיניים ולתת לזה ללכת, או בעצם לפקוח. לפקוח חזק וברור ולא לעצום אותן יותר לעולם. אני כועסת. אני אשמה. בא לי לרצוח מישהו. אולי אותי. מחר ,אצטרך לקום וללכת לעבודה ,כרגיל זקופה. אין מאמר שלא קראתי על פוסט טראומה. אז מה?