עד כמה ידע אודות הדחקות

ראשית, אני מאד מתרשם ממך, מהמאמץ שאתה עושה להיטיב עם עצמך ועם אחרים ומהמאמר שכתבת. תרפיית מציאות אינה זרה לאנשי המקצוע (במיוחד לפסיכולוג המטפל בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית, כמוני), והיא אפקטיבית במיוחד בטיפול בהפרעות נוירוטיות (דיכאון, חרדה וכיו"ב) ופחות בהפרעות פסיכוטיות, כמו מאניה-דפרסיה (מטבע ההגדרה, התסמין הבולט ביותר בהפרעות הפסיכוטיות הוא הניתוק מהמציאות, וקשה לטפל בתרפיית-מציאות במטופל שאינו מסוגל להכיר במציאות!). לשאלתך, רצף ההדחקה נע מהנוירוטיים שאינם יכולים להדחיק כלל (אלה המדוכאים או המוצפים בחרדה) ועד לפסיכוטיים, שניתן לראות בהם את ההדחקה האולטימטיבית. האמנות שבטיפול היא להביא את הסובל לחיבור עם התכנים המודחקים – עם המציאות וכל ידע אחר העשוי לסייע – מבלי להציף אותו במצוקה ו/או לגרום לו להדחיק עוד יותר...

הגישה שלך אכן אפקטיבית בשני סוגי ההפרעות כל עוד יכול המטופל לזהות את התסמינים מבעוד מועד. הבעיה עם הפרעות פסיכוטיות, כפי שציינתי, היא שבמקרים רבים המטופלים פשוט אינם מכירים בבעיה (גם אם יזהו אותה). מאניים פלורידיים, למשל, לא מבינים מה בכלל רוצים מהם. לעומת זאת, גישתך דומה במובנים רבים לעיקרים הקוגניטיביים-התנהגותיים והרציונליים-רגשיים בהם מטפלים בהצלחה רבה בהפרעות הנוירוטיות.