מנותקת כבר שנים לגמרי מהבעל וחוששת מביצוע הליכים

אני נשואה כבר 9 שנים, מגיל 18. הכרתי את בעלי בשידוך. יש לציין שהוא גדול ממני במס' שנים. האמת שמהר מאד הבנו שאנחנו לא הסגנון אחד של השני אבל הגיעו הילדים. אני אט אט התרחקתי מהציבור החרדי והיום אני אישה דתיה רגילה. בעלי כמוני אפשר להגיד הלך בעקבותיי. יש לציין שלא באנו מבתים חרדיים סתם תקופה של התחרדות והתמתנות. מעולם לא קיבלנו תמיכה ממשפחה ואמא שלו הייתה אישה ועודנה נוקשה ומרירה כלפיי. אני בחרתי בעוד היותי בת 18 שאבנה קריירה ואני כבר אחרי שני תארים ועבודה טובה. הוא כאמור. די נשאר מאחור ולא חלילה כזלזול אני אומרת אלא... פשוט לא בעל אמביציה ורצון להצליח. יש פועל שחור שיעשה הכל שיטפל בהכל שלא יתן לדברים לקרוס. הרי זו אני. ותת מודע של אדם הוא למה לא לעשות את המינימום אם אפשר? אני דחפתי כל הזמן שילמד ורק לאחרונה החל שינוי קל בעניין. במהלך השנים עברתי גיהינום ברמה הרגשית חוסר יחס קרירות שלא נדבר על חוסר יוזמה של יציאות ואפילו סקס.
תמיד אני זו שמתניעה. פעם הייתי מתרגשת ממנו, בוכה, מתעצבנת. ואז הגיע שלב שאמרתי נגמר! והכרתי מישהו. התחלנו לשוחח וראיתי שאני מתחילה להרגיש דברים. עצרתי את הקשר הזה בזמן ואם לומר את האמת לא בגלל בעלי. אלא יותר מצפון מול אלוהים. בעלי ידע על הקשר הזה כי אני סיפרתי לו! כי רציתי לעורר אותו, שום דבר לא התעורר. והוא המשיך באדישות שלו. אני המשכתי להתרחק ממנו כמובן שהעלינו מליון פעם את עניין הגירושים. אבל אתו אי אפשר להתגרש! אני בלי משפחה הוא מה שיש לי! ולכן אני מצפה ממנו כהורה להבין שהוא יהיה חייב לקחת אחריות על הילדים, שזה אומר מזונות ראויים או משמורת משותפת, לא פעם זרק לי שיספר לילדים על אודות האמא הבוגדנית שלהם. ולא פעם אמר שישב בכלא ולא ישלם לי שקל. כאילו שזה בשבילי.. ושבית משפט יראה שהוא מרוויח מעט ואני הרבה ולא יגיע לי כלום. בקיצור די עושה מניפולציה. כל מי שמכיר אומר לי שאני בחורה בת 26 יפה מוצלחת באמת. יכולה בכיף להתחיל פרק ב'. מה שהם לא מבינים שאני איבדתי טעם .. לא מעניין אותי פרק ב. מעניין אותי לסיים את הזוגיות המעיקה הזו שיושבת לי עם דמעות ומחנק יומיום בגרון. אבל אין לי אין לי את האומץ להתחיל בהליכים, מפחדת שיקיים את מה שאמר שכל מה שעבדתי עליו מבחינת חינוך ילדים, בריאות נפשם, קריירה שלי ירדו לטמיון. ולמה? כי אמא לא מאושרת? אין לך בעל מכה אין לך בעל מגדף. יש לך בעל דמוי שטיח עציץ.. שמעולה עם הילדים שלך. תסתמי בשביל האושר שלהם. אל תהי אנוכית. זה הקול שמנחה אותי. את עובדת יש לך בייביסיטר(בעלי). אז מה רע? רע שאין לי אהבה. רע שאין לי פרגון, עידוד, חיזוק, תמיכה רע שאין לי חבר טוב. והכי רע שאני חיה עם הרגשה שהאויב ישן לצידי בלילה. הרי הוא לא חבר שלי. יש פה עניין עסקי בלבד הנישואין האלה מה יש בנינו היום? כלום ושום דבר. היום אני לא מחפשת את הקרבה הפיזית אני נגעלת נרתעת נמנעת מכל מגע. ומנסה לקחת את כל הרצונות שלי לזוגיות לרצון להצלחה בעבודה ובילדים. ממקדת את הרצון בתחום אחר... אבל גם אני אישה מדי פעם. נזכרת שאני אישה שזקוקה לגבר שלה. ואז נשברת בשקט במיטה .. מרגישה שאני בת 90 ולא בת 26 שאמורה להיות מלאה חיים ושמחה. אני עייפה עייפה כל כך.