יום ללילה

שלום זוהר,
אינני יודע למה פנית דווקא לפורום שלנו (אימון אישי) עם שאלתך...
אבל אם כבר פנית, אנסה להשיב לא מהצד האימוני, אלא מהצד הפרקטי של החיים כמי שגידל ילדים וגם נכדים.
גיל 15 הוא גיל הבלבול, המרד ההורמונים המשתוללים, אי הבטחון וכו' וכו' וכו'. כולנו מכירים אותו ועברנו אותו כמתבגרים (מי זוכר...?) וכהורים.
ילדינו המתבגרים זקוקים לתמיכה, להבנה, לעזרה, לחום, לאהבה, לפרטיות אך גם ובעיקר לבסיס יציב ובלתי מעורר בצורת הורה סמכותי. אני מנחש שבתך בצורה בלתי מודעת זועקת לקבל הורה סמכותי שיעשה סדר בבלגן החיים שלה שהיא אינה מסוגלת לעשות בעצמה.
ואני מציע לך להפעיל את מלוא כובד הסמכות ההורית שלך (ולא להשבר ולוותר!) ולקבוע סדר עדיפויות ברור בחיים של בתך, ראשית בנסיון להגיע איתה להסכמה בצורת ההתנהלות שלה ובמידה וזה לא עובד, בהפעלת אמצעים שאת רשאית להפעיל בהיותך אימה ו"המבוגר האחראי" בסביבה.
1) נסי להגיע איתה להסכמה (שהיא חייבת (!) לשמור) שאין העדרות מביה"ס, ללא הסכמתך ורק במקרה חרום. כל חריגה מביצוע הנ"ל, תגרור אחריה עונש מוסכם מראש על שני הצדדים.
2) במסגרת ההסכמות, יש לקבוע לו"ז קשוח לצפייה בטלוויזיה ושימוש במחשב בימי חול ובימים אחרים.
3) אם כל הנ"ל לא עובד ואת עדיין משוכנעת שבית ספר זה דבר שלא מוותרים עליו, עליך להפעיל סמכות יותר קשוחה ולנתק לתקופת מה את הטלוויזיה, המחשב והסמרטפון עד שאפשר יהיה להגיע להסכמות חדשות ביניכן שיכובדו ללא עוררין.

בקיצור, להתחיל בדרכי נועם ובהתאם להתפתחויות להפעיל את ארטילריית הסמכות עד שהצד השני מבין מי כאן בעל הבית ומי משלם את החשבונות...

לאחר שאמרתי את כל הנ"ל מנסיוני האישי, אומר שאימון אישי בתחום יחסי הורים-ילדים מתבגרים יכול בהחלט לעזור לך לנווט את יחסיך עם בתך.

בהצלחה רבה!
גרשון.