שאלה בנוגע לאיזון

שלום קוקי
אני מאמינה שתארת בצורה המקיפה והעמוקה ביותר שאת מרגישה את הדברים. הבעיה היא שאת "תקועה" בכל זאת.
אם היית מגיעה אלי הייתי מסתכלת מהצד, ובעקבות זאת וכל סיפור משפחתך וחייך, מצליחה אולי למצוא שאלות נוספות שיכולות לגרום לך לתחושת השלווה המיוחלת.
בהצלחה
ד"ר בן-אור

שלום לך קוקי,
איך שאני מסתכל על זה, התאור שלך מאד מתאים למישהי שחיה את חייה ב"תודעת חוסר" (ההיפך מ"תודעת שפע"). זהו מצב שבו לא משנה מה וכמה יהיה נוכח בחייך באותו רגע, תמיד יהיה משהו חסר. זו הוויה. אני מניח שלא צריך לספר לך שזה לא מצב שעושה את האדם מאושר...
אני מוכרח לשאול אותך למה את מבקשת את עצתנו כאשר את אומרת ש"את מרגישה שייעוץ לא יעזור"??? מאיפה לך הקביעה הזאת שעזרה לא תועיל? האם הקביעה (או הפרדיגמה הזאת) משרתת אותך או "תוקעת" אותך..?
אמנם אני מסכים איתך כאשר את אומרת "אני מאמינה שאדם הוא בעל הכוח הגדול ביותר לרפא את עצמו" אך לפעמים האדם צריך מישהו שיחזיק את הפנס ויאיר על הדרך על מנת שיוכל לצעוד בדרך לריפוי. במקרה הספציפי שלך הייתי שואל איך זה שעד עכשיו לא הצלחת להגיע לאותה שלווה רק בכוחות עצמך..?
אם תגיעי למסקנה שאת מוכנה לנסות לקבל עזרה, את תתני לעצמך סיכוי לשנות את הוויתך הנוכחית וליצור מציאות אחרת, לזכות באותה שלווה שאת כל כך כמהה אליה. אך זה לא "זבנג וגמרנו". אפשר לדבר על כך.
בהצלחה,
גרשון.

קראתי ולא האמנתי..
אין לי מושג בת כמה את אבל אני מרגישה בדיוק כמוך!
זה מתסכל ואפילו תרופות נגד דיכאון לא הועילו...

כיום אני בת 53 ומרגישה בעיקר שכבר אין סיכוי שמשהו ישתנה. איך יוצאים מזה ואולי זה חלק מהאופי וצריך פשוט להשלים עם המציאות.

שלום לך,

אני מתפלא שקראת ולא האמנת...
יתכן שאת לא יודעת אך חלק לא מבוטל מהאנשים חשים כך: "תקועים" באיזה מצב של חובר סיפוק ושמחה מתמשך שאינם יודעים איך לצאת ממנו.
וכך קורה שממשיכים את החיים מדי יום ביומו באותה תחושה ויש כאלה שביום בהיר אחד נותנים ביטוי לתסכול הזה באמירה כמו שלך "אני בת 53 ומרגישה בעיקר שכבר אין סיכוי שמשהו ישתנה. איך יוצאים מזה ואולי זה חלק מהאופי וצריך פשוט להשלים עם המציאות."

אז התשובה, ליידי b היא לא נכון! ולא רק שזה לא נכון אלא שגם מעולם לא מאוחר!!!!!!!
אותה הוויה של חוסר סיפוק ושמחה שאת חיה בה, הביאה אותך לגיל 53. הגיע העת עכשיו להתעורר, לא לוותר, לקחת את עצמך בידיים, לשנות את המציאות שיצרת לעצמך ולצמוח בהוויה אחרת!!!! את ראויה לכך כמו כל אחד אחר.

יקירתי, אם את ב*א*מ*ת רוצה את זה (!) ואת מוכנה להתחייב (לעצמך) לשינוי, אז השינוי אפשרי.
(הוא לא יתרחש אם את רק "תבכי את מר גורלך"...)

אם, כפי שאמרתי, את רוצה, מוכנה ומחויבת לשינוי, סביר להניח שאני יכול לעזור. אז תרימי טלפון.

תבורכי,
גרשון.

את מבטאת בבהירות תחושה של חוסר סיפוק מתמשך.לשמחתך את גם מעידה כי התפיסה לפיה יש לראות בכל רגע יחיד ומיוחד ולמצותו עד תום כי לא ישוב היא מנת חלקך, לפחות במישור המדובר והמובן של הדברים.
מה שנותר כעת הוא למצוא את הדרך לתרגם את ההבנה הזו למציאות חייל- למעשים/אירועים שיעגנו את אותה הבנה בצורה של רגש גם במישור החוויתי של החיים.
אימון בהחלט יכולה להיות דרך לעשות כן..שהרי במהותו מטרתו לחפש, למצוא וליישם את הקומפוזיציה של תחומי החיים לפי המינון הרצוי למתאמן- או במילה אחת- למצוא ולחיות את האיזון שאת מבקשת בחייך.
בהצלחה רבה וחג חירות שמח!