איחור התפתחותי ואמא מיואשת

שלום,
יש לי בן שבמאי יהיה בן 5. נולד פג. יש לו איחור התפתחותי ובעיית קשב וריכוז. נוירולוג לא ממליץ על טיפול רפואי בגלל בעיית משקל שבעקבותיה הוא מקבל הורמון גדילה.
אם בהתחלה הייתי אופטימית והאמנתי שעם הזמן הפער יעלם, הילד יהיה כמו כולם וכד' עכשיו אני כבר ממש לא מאמינה בזה ועם כל יום מרגישה יותר ויותר מאוכזבת מממנו ומעצמי. אני רצה איתו למרפאה בעיסוק, לקלינאית תקשורת, יש לו גננת שיח בגן והילד לא יודע כלום. אני מכירה כל הטכניקות של לציין ולתמלל ותוך משחק ותוך סיפור ובחוץ ודרך פעילות יומית ובלה בלה בסגנון וגם בגן משקיעים בו כאילו הוא פרוייקט אישי שלהם וגם בטיפולים וגם אני בבית ופשוט כלום לא קורה. הילד לא מתעניין בשום דבר, לא מוכן לשחק במשקים יחד, לא מוכן לקרוא סיפור, לא רוצה ללמוד, לא רוצה לצייר או לצבוע, לא מוכן להדביק מדבקות, הפסיק להתעניין במתקני שעשועים בחוץ. הוא רוצה רק פעילות חופשית ואז ממציא לעצמו משחקי דימיון, אין לו חברים ואם מישהו בחוץ יבוא אליו אז הוא מתרחק ממנו ומחפש לו פינה משלו. גם בגן הוא עושה אותו דבר. דוח של גננת מזעזע ולצערי הוא נכון. אני ביקשתי המלצות לגן מיוחד אבל הכל בירוקרטיה ואני כבר לא מאמינה ששנה הבאה זה יצא לפועל. והאמת שאני לא מאמינה שיש להם יכול לעזור לו כי הרי הוא מקבל גם ככה את אותם הטיפולים ולא מתקדם. הכי מרגיז שגם מרפאה בעיסוק וגם קלינאית תקשורת משכנעים אותי שהוא מתקדם מאוד, שהוא משתף פעולה יפה, שיש לו מוטיבציה גבוהה ואני לא רואה זאת. אני רוצה ילד רגיל שישחק עם ילדים אחרים בחוץ במשחקים או מתקנים במקום לחפור באדמה בצד, שידע דברים בסיסיים, שיהיה אפשר לשחק איתו או לקרוא לו סיפור, שיהיה לי משהו להתגאות בו או לשתף הורים אחרים. כולם מדברים על ילדים שלהם ורק לי אין מה להגיד ובסוף כל שיחה אני מרגישה עוד יותר מבואסת.
זה פשוט כבר לא נשמע לי הגיוני שלילד יש פוטנציאל טוב ואינטליגנציה תקינה והוא כמעט בן 5 ואינו יודע צבעים, יודע לספור עד 3 בלבד ואפילו ספרות אלה לא מזהה, לא יודע צורות, אותיות, סיפורים ומתחמק מללמוד משהו.
מה עושים? איך מתגברים על האכזבה הזאת?
אני כל כך עצובה. אני שוקלת אולי מספט' הבא להפסיק כל הטיפולים וכל הריצות ושיעשה מה שבא לו וזהו. כי כגודל ההשקעה גודל האכזבה. לפחות כך אולי אהיה פחות מאוכזבת ופחות מטורטרת. מצידו כל טיפול הוא מנסה למשוך לכיוון אחר ולברוח מפעילות ואני צופה בצד ומחשבת זמן נסיעה הלוך ועוד זמן נסיעה חזור ועוד זמן נסיעה לקופ"ח וכדי להתחנן לטופס 17 ועוד טלפונים כדי לקבל אישור ועוד כמובן תשלום על נסיעות ועל טופס 17 ועוד הזמן שכל זה לוקח מול התועלת שזה מביא. לא יודעת אני עייפה מטרטורים, עייפה מזה שנותנים לי תקווה כי טיפול יעזור, עייפה מלהיות חיובית.
למה הטיפולים עוזרים לילדים אחרים ולנו לא?
האם יש באמת מחקרים שמוכיחים כי יש בזה תועלת?