פחדי נטישה

שלום לכם
מתן בן שנתיים פלוס שבועיים. היה אתי בבית מיום שנולד. כשהיה בן שנה נוצרה כאן בגינה השכונתית קבוצת ילדים ואמהות, ספונטנית, כך שהוא בעצם בקשר יומיומי עם עוד ארבעה ילדים בגילו. בבתים או בגינה בהרכבים משתנים. מתן ינק עד גיל שנה וחצי, מאז ועד לפני חודש הנקה לצורך הרדמה בלבד (צהרים , שינה בלילה והתעוררות באמצע הלילה),הוא זרק את המוצץ בגיל שנה. לפני חודש הפסקתי להניק לחלוטין. מאוד קשה לו אם זה. הוא דוחף בכל הזדמנות לחולצה שליאבל מקבל כשאני מסבירה לו שעכשיו אין. פעמיים יצא שנשברתי ונתתי לו. מתן מאוד מפותח - מוטורית ובעיקר בדיבור. אך מבחינה רגשית, אני בהחלט רואה בעיה. הוא משחק ליד ילדים בגילו, לעולם לא איתם, הרבה פעמים הוא דוחה אותם, לא כל כך בתחרות על חפצים שלו אלא יותר כשהם מנסים להתקרב אליו, לגעת בו, לצחוק איתו. הוא מפוחד ונצמד אלי. קל לו יותר עם מבוגרים, שמתקשרים איתו מילולית ולא במגע ועדינים יותר אליו (ואז הוא, להרגשתי, מרגיש פחות מאוים). הילדים בגילו כבר בהחלט משחקים אחד עם השני כבר מספר חודשים. הם שמחים להיפגש, מתחבקים, הוא במקרה הטוב מדבר עליהם, מתאר מה שהם עושים, מרבה לדבר עליהם כשאנחנו בבית והם לא נוכחים, אבל לא מתקרב אליהם, נשאר צמוד אלי. וכאן בעצם הבעיה שלנו היום. מתן צמוד אלי כמו מגנט ומאז הפסקת ההנקה זה מאוד מאוד קיצוני. בכי ו"איפה אמא" כל רגע, כולל כשהוא איתי ועלי ובוודאי אם חלילה התרחקתי לשנייה לשירותים או כל דבר אחר. כשמישהו פונה אליו, בני משפחה וחברים, גם אלה שהוא רואה כמעט כל יום, מתחילות צרחות "איפה אמא", כאילו מי שמתקרב אליו עומד להיות במקום אמא. עם אבא הוא מוכן להיות רק כתחליף סביר כשאני, לעתים נדירות, לא איתו אבל אם אני בבית, זה רק אני ומאוד מאוד צמוד. (ממש מחבק לי את הרגל, חרד מנטישה כל הזמן). מתן עומד ללכת לגן בעוד חודש. גן חדש, חלק מהילדים מכיר. אני לחוצה, מרגישה שזו הולכת להיות קטסטרופה ואני גם מאוד מתוסכלת מכך שהוא לא מתקשר בכלל עם ילדים, למרות שהם מתקרבים אליו, מתגעגעים אליו, רוצים את קרבתו.