בכי

לימור שלום,
על פי תאורך אני מבין שזהו בכורך, לדעתי מרבית ההורים בתקופה זו חווים את אותו הדבר. מבחינת בנך המצב האידאלי היה אילו יכלת להשאר איתו בגן. ברגע שהוא נאלץ להפרד ממך עולה המון המון חרדה - אולי לא תחזרי, אולי לא יהיה לו טוב. והצורך להצמד מאד מאד גדול.
עצות מעילות-

א. לשמור על טכס פרידה קצר וקבוע שמתחיל מהרגע שמתכוננים לצאת מהבית (למשל, כשיוצאים מהבית עושים תחרות עד האוטו, הוא זה שממונה על פתיחת ההזעקה של האוטו, בדרך משחקים במשחק שהוא אוהב) וכד' וכד'. חשוב להיות עקביים וחזור על השגרה הזאת יום יום בשלב הראשון.
ב. לנסות להגיע לגן ברגל ולא על הידיים.
ג. ברגע שמגיעים לגן - לנסות להפרד בצורה מהירה עד כמה שניתן- אם חשוב לך לשהות בגן נסי לעשות זאת כשאת אוספת אותו - ככל שהפרידה תהיה קצרה יותר כך יהיה לו קל יותר.
ד. נסי להמנע ממצב שבו מטפלת קורעת אותו מזרועותיך. זה מצב מאד מאד לא רצוי שמציג את המטפלת כדמות הרעה והגוזלת . אם הוא נצמד רדי לגובה העיניים שלו ותנו לו חיבוק בעמידה.
ה.נסי לקבוע יחד עם הגננת נקודות שעליהן ניתן לחזק אותו - הגננת יכולה להגיד לו גם אם הוא עדיין בוכה - "אני רואה שקשה לך להפרד מאמא, אבל כל הכבוד שהצלחת לסגור את הדלת אחריה" ולתת לו מדבקה ,או כל חיזוק קטן אחר.
ו. נסי לבנות עם המטפלת איזושהי תוכנית שתחזור על עצמה בכל פעם שצריך להפרד - לקיחה על הידיים, לאפשר לו לטרוק אחריכם את הדלת, ללכת איתו להאכיל חיה בפינת החי או להכין עם הגננת את השולחן לארוחת הבקר- כל דבר שחוזר על עצמו, שהוא יכול לצפות לו ושיכול להגביר את תחושת השליטה. בכל פעם שהוא משתתף בפעילויות שהגננת מציעה לו - חשוב לחזק אותו בצורה מוחשית .
אני מניח שלא תראו תוצאות דרמאטיות אבל בהחלט תראו שיפור הדרגתי בדפוס הפרידה.
קחו בחשבון שהרבה מאד ילדים בוכים בפרידה מהוריהם והסימן להשתלבות בגן הוא מה שקורה אחרי שהבכי חולף.
בהצלחה.