גבולות ומסר דחייה

שלום בתי בת 3,

ילדה חייכנית, שמחה ושובבה (: יש לי גם תינוק בבית בן 7 חודשים.

לאחרונה אם מעירים לה היא ממש נפגעת ומפרשת זאת בהקצנה כדחייה.

למשל, בגן העירה לה הגננת שצריך לישון והיא ענתה לה שאמא אוהבת אותה, אז היא אמרה לה שזה לא קשור ושגם היא אוהבת אותה אך מעירה לה שתישן.

אתמול סבתא אמרה לה להוציא ידיים מהפה והיא לא דיברה איתה ואפילו סיפרה לי במיטה בלילה שהיא כועסת על סבתא. אני כמובן אומרת לה שלא צריך לכעוס וגם אם מעירים לה זה לא אומר שלא אוהבים, לא בטוחה שהמסר מועבר..

היום שוב הגננת סיפרה לי שכשהעיפה חצץ בחצר על אחד הילדים והעירה לה, היא פשוט סירבה לדבר איתה כל היום.

אני מנסה לשחזר דוגמאות לתקשורת כזו ביני לבין בעלי, אינני בטוחה שזה מכאן, אבל אולי לא שמנו לב . איך למנוע תחושה כזו שלה? אני מנסה להראות לה שגם אם אני כועסת אני אוהבת אותה ואז לא בטוחה שהגבולות ברורים.. אני משתדלת לומר לה שאני כועסת ושתהבקש סליחה ואז אני מנשקת ומחבקת. אשמח לתובנות.