היצרן והמרכיבים במזון

מדידת הרכיבים במוצר ופרסומם היא על אחריות היצרן.
בפועל מחייב החוק את היצרן לפרט רק חמישה נתונים: קלוריות (אנרגיה), חלבון, פחמימות, שומן ונתרן. כל שאר הרכיבים הם לשיקולו של היצרן, שרשאי ליידע את הציבור בתכונות מיוחדות שיש במוצר שלו, כמו הרבה סידן, סיבים או ויטמינים, ומנגד, להמעיט או להסתיר את הרכיבים האחרים.
ברב המקרים אין פירוט של המוצרים המזיקים וכך פותרים היצרנים את הבעיה: הם כותבים באופן כללי חמרי טעם וריח, ולנו לא נותר אלא לנחש מהי ההפתעה העגומה שהמוצר מכין לנו.
כמו כן, מוצרי מזון רבים מיובאים אלינו ממדינות אחרות. החוק מחייב את היבואן לתרגם בצורה מדויקת את תווית המזון לעברית, אך במקרים רבים התרגום אינו תואם את המקור ועלול לספק לצרכן מידע מוטעה על כמויות הקלוריות, הפחמימות, החלבון והשומן. חלק מהשיבושים יכולים לנבוע מהקושי של היבואן להמיר את יחידת המדידה הנהוגה בארץ הייצור ליחידת המדידה הנהוגה בארץ: למשל, תרגום של המונח 'מנת הגשה' המקובלת במקום ההוא, לעומת חישוב על פי '100 גרם מוצר' הנהוג בישראל. גם אם המוצר מופץ בארץ באריזתו המקורית, לרוב מדביק היבואן את תווית המזון העברית על גבי התווית המקורית - כך שהצרכן מתקשה לקלף .