טיפול ושקרים

קודם כל, טוב שהתחלת לטפל בעצמך, ואני מקווה שאת מתמידה בכך ושמדובר בטיפול מותאם ומתאים (המשלב גם טיפול פסיכולוגי וגם טיפול תזונתי). אני מבין שלמרות התהליך הטיפולי, הפרעת האכילה עדיין משפיעה במידה רבה על התנהגויותייך ומחשבותייך, וזה קשה ומתסכל - אבל לא מפתיע. האמביוולנטיות הזו, התנועה הזו, בין החלק בתוכך שמבין את המחירים וההשפעות של הבעיה ומעוניין להיאבק בה ולהיפטר ממנה, לבין החלק החולה, השואב אותך באמצעות הפחדות ופיתויים עמוק יותר ויותר לחיים של חולי והסתרה, היא מאפיין מרכזי של הפרעת אכילה. זה לא נעלם בן לילה, גם לא לאחר שמתחילים טיפול. מה שטיפול טוב מנסה לעשות, זה לפעול יחד איתך מתוך עמדה מחויבת לבריאות, גם אם האמביוולנטיות הזו נמשכת, על מנת שלאט לאט יתחזק בך החלק הבריא ושואף החיים והמחלה תתכווץ (ולא את...).
ועוד מחשבה: את כותבת שהתחלת טיפול על מנת לשמח את האנשים בחייך. הרצון לשמח את האנשים בחייך היא תכונה טובה וחיובית, אבל מה איתך? מה עם הרצונות והצרכים שלך? הרי הפרעת אכילה פועלת לא פעם בדיוק בדרך הזו: קוראת לך לבטל את הצרכים ואת הרצונות שלך, לשים אותם בעדיפות נמוכה ולא להתייחס אליהם. טיפול נועד להביא אותך למקום בו את רוצה להיות, לקרב אותך לאיכות ולסגנון החיים שאת רוצה עבור עצמך. אם את מספרת לעצמך שההחלמה היא משהו שאחרים רוצים עבורך, ולא את עבור עצמך, יש חשש שזהו סיפור שיזין את הבעיה במקום את כוחותייך להתמודד.
בהצלחה.

אני יודעת שהטיפול עלול להיות לא מועיל כל עוד איני מרגישה שזה בא מרצוני.
אבל מה עלי לעשות? לעזוב את הטיפול ולהמשיך כך?

אני לא רוצה טיפול, אני רוצה לרדת עוד במשקל, אך יודעת שזה הדבר הטוב ביותר שעלי לעשות.
אני חייבת, כבר מעל ל13 שנים שאני בתוך ההפרעה, איך אני אמורה למצוא את הרצון להחלמה?
אני רוצה לחשוב בריא, לא יוצא לי כלום חוץ מדמעות.

האם עלי לשתף באותם שקרים ואותם מחבואים שלי לפסיכולוג?
אני כמו פוחדת לאכזב גם את המטפלים שלי...
האם מה שקורה לי הוא דבר ידוע? האם לפעמים אפשר להחלים למרות הפחד הגדול הזה?

שוב, תודה רבה לך.

טיפול בהפרעת אכילה (למעשה זה נכון לכל טיפול נפשי) הוא תמיד "למרות". מי שמחלימה מהפרעת אכילה לא עושה זאת משום שהיא לא מפחדת מכלום, או משום שהתהליך אינו תובעני קשה ומתסכל, או משום שהיא רוצה במאה אחוז להיות בריאה. החלמה מהפרעת אכילה דורשת את הנכונות להתחייב לתהליך ל מ ר ו ת הפחד והאמביוולנטיות. ובדיוק מהסיבה הזו התשובה לשאלתך היא כן, בהחלט רצוי לשתף את המטפלים שלך בחששות, בהסתרות ובשקרים. מניסיוני, דווקא השלב בו מעזים לחשוף את המציאות הלא נעימה הוא השלב בו קורה משהו משמעותי וחשוב בקשר הטיפולי, משהו שמאפשר לזוז קדימה.