זה מסוכן ?

כדרכם של פסיכולוגים (ושל יהודים בכלל) אני אענה לך על שאלה בשאלה. כשאת כותבת ש"ככל שדורשים ממני יותר אני רוצה לשמור את הקונטרול לעצמי", מה כוונתך? מי דורש ממך? מה דורשים ממך? ומהי השליטה שאת מנסה לשמר לעצמך?
לשאלתך - היות ויש לך חששות שהשתייה המרובה היא חלק מהאופן בו הפרעת האכילה פוגעת בחייך, כדאי וחשוב להעלות אותה בטיפול. אלא שנדמה לי שאם ההתייחסות שלך לטיפול תהיה כאל תהליך שמנסה לקחת ממך משהו שאת לא רוצה לוותר עליו, באמת גדלים הסיכויים שתסתירי מידע חשוב, ופוחתים הסיכויים שתצליחי להתגבר על הדפוסים המזיקים שהובילו אותך לטיפול מלכתחילה. אז ברמה הקונקרטית המיידית, זה מתבטא בשאלה סביב עניין המים, אבל ברמה הכללית יותר זה משקף משהו בעמדה שלך כלפי תהליך ההחלמה, וזה הדבר שאת צריכה להתמקד בו ולברר אותו - האם ואיך את מתפתה לראות את הטיפול כאיום ואת הבעיה כגורם שנותן לך שליטה?

קודם כל תודה לתשובותייך.
בקשר לשאלתך- אני מרגישה לחץ מהסביבה,ביקורת מבחינת מראה חיצוני אם אני עולה או יורדת.. הדרישה מהמטפלים שלי שאני יאכל מסודר כדי שהסימפטומטים של הבולמיה לא יתחזקו עוד יותר.. ושעליי לשחרר את הקונטרול באכילה ולהעביר אותו לדיאטנית שלי.
קשה לי לעשות את זה עד כבלתי אפשרי אפילו.אם אני נאלצת לאכול ארוחת בוקר כנדרש אז אני ישתה צמוד אלייה כליטר וחצי וכן גם בארוחת הביניים והצהריים..
אני תמיד יחשוב על אופציות איך הגוף לא ייפגע מזה- כלומר אני יגדיר לך את זה בראש החולה שלי " איך אני לא ישמין "..........
אחרי זה אני יושבת בביקורת אצל הדיאטנית רואה שאני באותו המשקל[נו ידעתי שאני באותו משקל גם ככה אני נשקלת 4000 פעמים ביום] והדיאטנית שמחה מכך שאין ירידה אבל אני עצמי מרגישה מדוכאת עוד יותר כי זה המשקל יציב כתוצאה משמירת יתר ועיסוק אובססיבי..
אני יודעת שאני בהודעה סוטת מהעיקר וכל שנייה מדלגת בין הנושאים
אבל מה שאני מנסה להעביר בעיקר ולהתייעץ עימך זה איך אפשר להמשיך בטיפול ככה?
אני כן מסורה אלייו,כן מנסה ומשתדלת אבל יחד עם זאת אני יכולה לראות את זה נמשך שנים על גבי שנים..
הקאות פה הקאות שם... ואז בא שבוע עם בולמוסים רצינייייים ממממש שאי אפשר לתאר פה[עדיף שלא זה מפאת טריגרים לקוראים]
וגם בטיפול הפסיכולוגי עצמו-יש לי מטפלת מדהימה,אני פתוחה איתה,משתפת אותה בהכל..
אבל שוב.. המחלה הזאת-לוקחת אותי חזק מדי.