מודעות כואבת להפרעה...

כבר תקופה ארוכה שאני נמצאת בצומת דרכים
פתחתי עם עצמי מלחמה כנגד האוכל,אני לא רואה בו אויב אבל גם לא רואה בו את הצד הטוב
לאחר שירדתי כ10 קילו בפחות מ6 חודש והיתי רזה עור ועצמות..הרגשתי כ"כ טוב עם זה עד שזה נתן לי לחשוב ששום דבר לא מונע ממני להמשיך לרדת במשקל...וכך היה.
פיתחתי אובססיה כל כך מטורפת לגבי ערכים קלורים,אני מסתכלת על עצמי במראה לפחות 20-15 פעם ביום שבמהלכו אני בוחנת את מבנה הגוף שלי,אני מסתכלת על העצמות שבזרועות ולא מצליחה להסכים עם זה שאני רזה. לא-זה לא מספיק! צריך עוד להרזות! עד שאני יגיע למחלקה פסיכיאטרית ששם ינסו לשכנע אותי שאני כן בסכנת אנורקסיה.. אף פעם לא הקאתי במכוון-ניסתי אבל לא הלך. הבנתי שזה קורה מסיבה טובה שלא יהיה לי נזק..
כואב לדעת שבגיל הכי יפה בחיי,גיל ה20..אני נאלצת להאבק בדבר הזה.
ובכן,גם ברגעים אלה שאני כותבת את המאמר הזה,אני חושבת אך ורק על דבר אחד.
להמשיך מחר את מרתון הרזון שלי..
האם אני ינצח במלחמה?