שורדת את הטיפשות של עצמי

היי.
אני פונה לכאן אחרי טיפולים פסיכולוגים שאי אפשר למנות אותם בשתי הידיים. אני מנסה לדבר על הבעיה שלי עם פסיכולוגיים אבל לא מצליחה לחשוף בפניהם את האמת ובכך הפסקתי את הטיפולים הלא רלוונטים. אני בת 23,גרה לבד מגיל 17,רזיתי 45 קילו -כשאת העשרים וחמישה האחרונים הורדתי בתוך 4 חודשים. היום אני שוקלת 59,שואפת להגיע ל54,אחרי ששאפתי להגיע ל65 וזה לא הספיק לי. אני מודעת לחומרתם של מצבים כאלו אחרי שהצלתי כל אחת מחברותיי השרוכיות מבולמיה ואנורקסיה,איך שהו חשבתי שאני (השמנה בחבורה) פוסחת על פני הבעיה והנה אני מוצאת עצמי בתוכה. לא יותר מכולן. אני לא מקיאה,אבל כן לא אוכלת. כל שלוש דקות (באמת) מסתכלת בראי,ואם העזתי וחטאתי לאכול תמר קטן,אני מתייסרת על זה ונשבעת לעצמי שלא אגע באוכל עד הלילה. בדרך כלל שאני מתחילה להיות רעבה,אני נכנסת לחדר ולמיטה ומחריכה את עצמי לישון,להעביר עוד כמה שעות ללא אכול.
אני לא בטוחה מה אני באה לשאול,אולי רק להגיד במן בקשה לעזרה שאני לא בטוחה שיכולה להגיע מהמסך הדבילי שלפניי,אם כי קראתי כאן מספר שאלות ותגובות ונראה שלא זז הרבה,אבל לפחות משהו קורה.
חשוב לי לציין שאני לבד,ז"א אין לי חברים שיכולים לעזור או להיות סביבי במצבים של חוסר יכולת לקום מהמיטה או יותר נכון חוסר רצון. וגם לא הורים.. האם יש דרך בכל זאת לטפל בדבר הזה? בעצמי? ללא עזרה או הצטרכות לפגוש אנשים?
מוזרה לי הפנייה שלי. אבל תודה..