בולמיה לחניכה שלי

אהלן

אני נועם מפקד בצהל בן 21

הייתה לי חניכה בת 20 שלאחר הקורס ביקשה את עזרתי

היא מספרת שהיא בולמית כבר 4 שנים ונמאס לה לחיות עם זה

אבא שלה פסיכיאטר ואין סיכוי שהיא מגלה לו.

היא לא מספרת לאף אחד חוץ מלי ולאחד הידידים שלה.

היא מספרת שכשהיא נמצאת בצבא - הארוחות מסודרות ונמצאים לידה כל הזמן אנשים ולכן המצב לא נורא כשהיא בצבא. אבל כשהיא חוזרת הביתה היא מספרת על זה כמו הרגל שאוכל אותה כל פעם מחדש.. היא נכנסת להתקף רעב.. זוללת כמו מטורפת.. ולאחר כמה זמן הולכת להקיא את זה בשירותים.

היא מספרת שאמא שלה שואלת לאן כל האוכל במקרר נעלם

חשוב לציין שהיא ממש לא שמנה..

היא מספרת לי שזה פשוט קשה לה ליישם את הרצון להפסיק.



כשהיא פנתה אלי הסברתי לה שאני לא עזרה מקצועית והיא צריכה לפנות לעזרה מקצועית והיא מתנגדת. עד אז ביקשתי ממנה להבטיח לי שכל פעם שהיא מקבלת התקף אז שתתקשר אלי לפני זה. זה עבד מעולה 3 שבועות ואז היא נשברה. והחזיקה עוד תקופה.. ופעם ב היא נשברת..

היא מספרת לי שמאז שהתחלתי לעבוד איתה על זה המצב הרבה יותר טוב והיא במסלול הנכון... אבל אני מרגיש שאני לא עובד באופן מקצועי...

אצרף מכתב קטן שהיא רשמה לי



אתה יודע משהו...
חשבתי על זה המון, אני בכלל-בייחוד מאז ההכנה-חושבת על כל דבר שאני עושה ומסתכלת על ההשלכות ואיך לעשות את זה פעם הבאה
גם בתגובות לאנשים, גם בחומר לימודי, גם בסדר יום שלי..
ואני מצליחה לסדר את הכל, להפיק לקחים מהכל וליישם הרבה מהדברים.
חוץ מכשאני מגיעה להקאות שלי
אני עושה, חושבת מסתכלת ייתרונות מול חסרונות סיבות ללמה זה קורה
מה לעשות פעם הבאה
ובקטע של היישום זה משתבש
אני באמת לא יודעת למה
אני לא מצליחה להבין איפה אני פועלת לא נכון
למה אני כל הזמן מגיעה לנקודת שבירה
לא מצליחה לארגן את הדברים ככה שהתוצאה הסופית המוחשית תהיה שיפור-הפסקה של הדבר זה.
באמת שאני לא יודעת למה זה ככה
משהו מוזר פה, לא הגיוני(ואני עובדת כמעט רק על היגיון בכל דבר שאני עושה) אני די אבודה, לא מצליחה פשוט לא.

סתם, חשבתי לעצמי, איפה לעזאזל זה נתקע ומפסיק לעבור הלאה אל התודעה שלי...





אשמח לייעוץ, הכוונה וכו..

תודה על העזרה