תודה לך בולמית לשעבר

אין צורך להודות, לפעמים עולה בי הצורך לנסות ולסייע על סמך ניסיוני (המר), ואני בהחלט מאמינה שהתערבות הורים היא קריטית מאד במקרים של הפרעות אכילה ושטיפול מודע של ההורים במצב יכול לעצור את ההפרעות בזמן. וסביר שזה נכון לגבי בעיות אחרות האופייניות לגיל ההתבגרות... אין לי ילדים בגיל ההתבגרות, יכולה לכתוב רק מהנסיון והזכרון שלי כנערה... נראה לי שהתסגרות וירידה בלימודים עשויים להיות סימנים לכל מיני בעיות, לאו דווקא הפרעת אכילה, וגם תופעה רגילה לגמרי של גיל ההתבגרות? נסי גם לשים לב האם היא נשקלת לעיתים קרובות, מבלה זמן רב מול המראה, מביעה אי שביעות רצון מהגוף שלה או המראה באופן כללי. כל אלו לא בהכרח מצביעים על הפרעת אכילה, נערות רבות בגיל הזה מפתחות דימוי גוף בעייתי. אבל אם כן, אולי כדאי לנסות לדבר על החשיבות של אישיות, כשרון, בריאות מול יופי ורזון, לנסות להעביר מסרים חיוביים על המראה שלה אבל להבהיר שאין זה הדבר החשוב ביותר. בטוחה שיש לא מעט מאמרים באינטרנט עם הדרכה בנושא. זוכרת היטב כמה קשה היה להורי לשוחח איתי בגיל ההתבגרות, וגם לאחר מכן, לא הייתי מוכנה לשתף פעולה עמם בנסיון לעזור לי להחלים. אבל אסור לוותר או להתייאש! אל תבהלי מצעקות וכעס ומשפטים כמו "תעזבי אותי", "תפסיקי לנדנד לי". בסופו של דבר משהו מה'ניג'וסים' נכנס לראש. הכי חשוב להבהיר לבת שאת אוהבת אותה ותומכת בה בכל מצב. גם כשנדמה שזה מובן מאליו, זה לא תמיד כך... בנות עם הפרעות אכילה לרוב מרגישות שאכזבו את הוריהן, והתחושה הזו, במקום לעזור, רק מחלישה עוד יותר. מקווה שלא הבהלתי אותך, זו לא הכוונה, רק רציתי להדגיש את החשיבות של ערנות, מודעות ותקשורת. בהצלחה!