חסרת אונים...

אל תאבדי תקווה. קרן.

שזה אכלנים כפייתיים אנונימיים. אני הייתי במפגשים שלהם. ראשית תוכלי לראות שאת לא לבד, בנוסף זה מאד מחזק נפשית וכתוצאה מזה אנשים יוצאים ממצבים בלתי אפשריים וגם זה כמעט בחינם. תסתכלי באינטרנט איפה יש קבוצה במקום מגורייך. אל תרימי ידיים! זה תמיד הכי חשוך לפני שעולה השחר...
שולחת לך חיבוק
אורנה

המערכת יכולה להיות אטומה לפעמים, אבל אל תתני לה לרמוס אותך.
את רוצה לחיות, רוצה להיות בריאה, וזה הכי חשוב. אל תתני לשום דבר לשבור אותך, את במלחמה על הבריאות, השלמות הנפשית ואולי אפילו על החיים שלך, ובמלחמה עושים הכל:
אם יש לך חברים, חברות, משפחה או אפילו דמויות סמכות שאת מעריכה ואת סומכת עליהן שתפי את כולם ובקשי עזרה, גם אם היא מסתכמת בעידוד ומודעות למצבך. זה עוזר שלאנשים אכפת ממך. אני לא יודעת איפה את גרה, אם את גרה עם שותפים או הורים, אולי תבקשי שהם ישגיחו עליך קצת. חפשי טיפול, אם אין לך כסף, יש טיפולים במרפאות ציבוריות, אוניברסיטאות, פרוייקטי מחקר, מטפלים בתחילת דרכם ועוד. תחפשי בכל מקום, אל תוותרי בשום אופן.
מאחלת לך המון המון בהצלחה

בפתיחת דבריי אציין, כי זו פעם ראשונה שאני רושמת על המחלה הנוראית או משתפת אדם נוסף שאינו בן זוגי ב"בסוד הכמוס".
שנית, אני מתרגשת ומודה מאוד לכל האנשים אשר פתחו את ליבם ושיתפו אותי בבינתם ובעצותיהם.
שלישית, אציין כי יש לי בעיה מאוד קשה לשוחח על המחלה (כאמור, בולימיה) עם אנשים נוספים. אני בחורה משכילה, בעלת מקצוע מכובד ובעלת סמכותיות. איני מעוניינת לחשוף את עצמי ולהראות פגיעה ליד אנשים אחרים. כמו כן, אני מתביישת מאוד במעשיי ועדיין איני מבינה כיצד בן אדם משכיל ונאור מסוגל לעשות כן לעצמו.
במידה ולא אקח את עצמי בידיים בקרוב מאוד, דבר אשר אינו נראה לעין כעת, אני עשויה בהחלט לאבד את אהבת חיי, בעלי לעתיד, האושר שלי, ממש כמו לאבד את עצמי.

אני רוצה לעודד אותך ולומר לך שהייתי במצב אפילו קשה משלך ובכוחות עצמי הצלחתי להגיע למצב שלפחות אני מקיאה פעם בשבועיים ,המלצתי היא תכתבי תוציאי את מה שיש לך בלב הרי ברור ל שהמחלה הזו נובעת ממשקעים מסוימים ופורצת כבולימיה את לא באמת רוצה להקיא זו אולי הדרך שלך לפרוק מתחים עצבים כאבים תסכול ואפילו מצבי שמחה ושעמום ,בנוסף לכתיבה תרשמי לעצמיך למה לא כדי לך לעשות את זה ותקראי בלוגים של בנות עם המחלה הזו זה יגרום לך עוד יותר לרצות לנטושאת המחלה הזו וכל פעם שאת מצליחה לגבור על הרצון הזה תפצי את עצמך על תותרי על הפיצוי זה יעודד אותך וגם אל תחשבי אבל מה אני יותר לא הקיא לא אוכל דברים טעימים בלי להשמין , את העתיד תשאירי בידי אלוהים וככל שיעבור הזמן הפצע יגליד וגם המחשבה על בולימיה תחלוף ואם את מחפשת עזרה אל תחשבי שדווקא בעלי מקצוע הם אלה שיוכלו להוציא אותך מבעייתיך זכרי תמיד שאין חכם כבעל נסיון שתפי את הקרובים אליך זה יקל עליך מאוד ותבקשי מהם לתמוך בך ואל תשכחי להיות חזקה כי החיים ממש יפים

קודם כל, זה שהתחלת לשתף זה כבר מצויין, ואת רואה שאת מקבלת תגובות חיוביות, לא?
אני מבינה את הפחד שלך מחשיפה, את מרגישה שאנשים יעריכו אותך פחות אם ידעו שיש לך חולשות. לדעתי, אדם שלא יכול לקבל אותך עם חולשות לא שווה את זה, וחברים שלא יעזרו לך הם לא חברים אמיתיים. עם זאת, אני יודעת שלא כולם חושבים כמוני, ובדיוק בשביל זה יש פסיכולוגים או מטפלים אחרים. את אומרת שיש לך מקצוע מכובד, אני מניחה שאת יכולה, מבחינה כלכלית, לגשת לטיפול. אומנם זה לא זול, אבל אנחנו מדברים כאן על הדבר הכי חשוב, הבריאות הנפשית שלך. כל עוד את לא מגיעה לפת לחם בגלל זה, תשקיעי בטיפול.
היבט נוסף - לדעתי, אין סתירה בין הפרעת אכילה לזה שאת משכילה ונאורה. כמה פעמים היית צריכה לשקר לאנשים, להסתיר את מה שאת עושה, לתרץ? לא היית צריכה להיות יצירתית ונבונה בשביל לשמור על הסוד? תוציאי את זה מהראש, ההפרעה לא אומרת שום דבר על האינטליגנציה או ההשכלה שלך. אני חושבת שאם כבר, יכול להיות שיש קשר בכיוון ההפוך ממה שחשבת, אם את משכילה וקרייריסטית ונשמע שאת צריכה להראות מושלמת בעיני כולם, יכול להיות שיש עליך לחץ נפשי גדול שהיה צריך לצאת איפשהו, ויצא בדרך הזו.
אל תוותרי לא על הזוגיות ולא על עצמך, תלחמי בזה, ואם בן הזוג אוהב אותך - הוא ילחם איתך