ים של שנים ועודני שם...

יש לי הפרעת אכילה כבר מעל 11 שנים. המון אשפוזים המון טיפולים ועדיין אני שם. כשרציתי הצלחתי אבל רק לחודש, הם היו שם איתי ועזבו.... צעקתי, זעקתי לעזרה, הסברתי שקשה לי לבד הרי ככה לימדו אותי, לבוא ולדבר לא להשאיר, כשהגיע הרגע הם עדיין לא היו שם. נפלתי, נפלתי כול כך חזק, נפלתי לבור יותר חשוך, בור שאין בו קצה של אור, כבר לא מחכה שירימו, כול כך כואב לי, צורב ושורף לי, כול כך מפחיד להיות שם, כול כך חסרת אונים. הייתכן שכך נהוג להשאיר אדם מדמם למוות. נפשי כול כך פצועה שלא נשאר בה טיפת רצון לחיות. בין הקאה להקאה עודני מייחלת למוות, כול כך רוצה לחיות אבל יודעת שלא בורכתי במתנת החיים. נפשי יתומה ללא כול מנוח נלחמת בין חיים ומוות נלחמת אך ללא תוצאות. "אם ביום מין הימים תקום נפש אצילה ובידייה מרפא, לא תשרוד היא עוד יום נוסף ממראות נפשי נאכלת...".