מיואשת מעצמי

לא נעים לי לספר על כל מה שעובר עלי, אבל קראתי פה כמוה הודעות ותגובות, ואני מקווה שהתגובות על הסיפור שאני הולכת לספר עכשיו יעזרו לי במשהו... כשהייתי בת 13 הייתי אנורקסית, אחרי שנרפאתי התחילה לי בולמיה שנמשכה כשלוש שנים, אב בצורה כמעט ולא מורגשת, כלומר ההתקפים היו בתדירות של פעם בשבוע, בשבועיים, בעיקר כשהייתי במצבי דיכאון ובאלה. אחר כך זה הפסיק לי השיגאון של הזללנות ואז הקאה... עכשיו אני אוטותו בת 18 והבולמיה חזרה אליי, רק שעכשיו היא בא בתדירות של פעם ביום, ביומיים. ניסיתי להתגבר עליה, וזה באמת הצליח לי לשבוע בערך, אבל אחרי זה היה לי ריב עם חבר שלי והכל חזר... בחודש האחרון היו לי המון מצבים קשים איתו, ונראה לי שזה משתקף יותר מדי על הבולמיה, כי עכשיו ההתקפים מופיעים אפילו פעמיים ביום... בכל ערב אני מבטיחה לעצמי שזהו!!! שממחר אני לא מקיאה יותר, אפילו אם אני אוכל כל מה שיש במקרר, עדיף להשמין והעיקר לא להקיא! ההשפעה העיקרית של הבולמיה עליי היא שאני מאוד לחוצה בזמן, במיוחד בתקופה האחרונה, בבית ספר יש לי בגרויות עכשיו (במעבדות) וזה דורש המון זמן, אני גם ניגשת עוד מעט לפסיכומטרי, אם זה לא מספיק אז בסוף החודש אני משתתפת בטורניר בכימיה ובנוסף אני לא מסוגלת בלי ספורט... גם ככה קשה לי להספיק הכל, ועוד לשמור על קשר עם חברים, והתקפי הבולמיה לוקחים ממני כשעה ביום (אחרי הכל לוקח זמן לאכול המון, ואז עוד להוציא הכל בחזרה)... עוד זה מפריע לי גם לשכל, אני מרגישה את עצמי פחות מרוכזת, כאילו שהשכל שלי עובד פחות טוב אחרי ההתקפים האלה... כשהיחסים עם חבר שלי היו טובים, היה לי הרבה יותר קל לשלוט בעצמי, אבל כמו שאני רואה את המצב עכשיו, ובזמן הקרוב אני פשוט פוחדת לחשוב מה יהיה.... לעזרה אני לא מתכוונת לגשת, אני מתכוונת עזרה פסיכולוגית וכלה... אני מעדיפה להתאבד ולא ללכת לפסיכולוג, דיאטנית וכל הבולשיט הזה.... יש אולי איזה טריק? איזו מחשבה מנחה? משהו.... שיכול לעזור לי להתגבר בכוחות עצמי על בולמיה?