כמעט שנה ללא הקאות . יום הולדת שמח

כלכך עצוב לי לשמוע שבאמת 'הלכו' לך 19 שנים על הדבר הנוראי הזה.
הלוואי שהייתי קוראת את התגובה שלך עוד הרבה לפני זה, ולא הייתי נכנסת לכל הסיפור הזה.

אני אשמח מאוד לדבר איתך מחוץ לפורום .. אם תרצי כמובן .

אשמח לדבר מחוץ לפורום עם מי שמעוניינת (רק אין לי מושג איך עושים את זה בלי לחשוף את הפרטים האישים שלי . תשאירי לי אי מייל בפורום או משהו כזה ) אבל חשוב להבין שאני לא גורם מקצועי. היה לי מזל גדול לפגוש פסיכולוגית מדהימה שעזרה לי להבין כל כך הרבה דברים : מה היה האוכל בשבילי ומה היו ההקאות , למה הרגשתי כל כך רע בתוך הסיפור הזה ובו זמנית כל כך טוב.
הייתי צריכה לעבור תהליך ראשוני עם עצמי כדי להבין שיש בעיה. אני חושבת שנפל לי האסימון כשהבנתי איך טקס האכילה/הקאה אצלי הפך להיות מתוכנן לגמרי . זה לא היה בולמוס שנכנעתי אליו בסופו של יום אלא טקס מתוכנן שכלל הליכה לסופר , קניות (כמה כסף שרפתי על הסיפור הזה , אל תשאלי . 200-300 ש"ח כל שלושה ימים . יש לי טעם יקר ...) חזרה הבייתה , לאכול ה- כ- ל (אסור להשאיר שום דבר למחר כי הרי מחר , ככה הבטחתי לעצמי , אני מפסיקה להקיא) ואז כמה דקות לא נעימות בשירותים , העלמת ראיות ,מקלחת ולישון . וככה כל שלושה ימים , שנים על שנים.
ידעתי בדייקנות מדהימה מה "כדאי " לי לאכול (כדאי זה איזה אוכל יותר "נוח" להקיא ) . הייתי בתוך מסכת שקרים נוראית . כל הקאה הייתה תמיד ההקאה האחרונה . מחר מפסיקים להקיא ומתחילים דיאטה.
הבנתי בשלב מסוים שאני לא מסוגלת לחיות ככה יותר.
פשוט , לא שווה את זה .
שום בגד ,
שום גבר,
שום מספר על הצג הדיגיטלי של המשקל
לא שווה את זה .
כשהבנתי את זה הבנתי שיש בעיה והייתי מוכנה לשלם כל מחיר (כולל לעלות במשקל) כדי לצאת מזה . הבנתי גם שאני לא יכולה לעשות את זה לבד והלכתי לטיפול
שיהיה לך בהצלחה , תמצאי את הכוח . הוא קיים בך
תמר

קשה לי להגיב, אבל אני חייבת להגיד שאת מדהימה.
איך פשוט תפסת את עצמך בידיים, אחרי כלכך הרבה שנים, ופשוט החלטת לשנות.
ואני ? אחרי כמה חודשים בודדים של כל מיני התעסקויות מיותרות ושטויות החלטתי שאני מפסיקה, יופי לי, הבנתי את זה מוקדם מאוד, עצרו אותי, אבל זה לא עזר, כמעט ולא.
אמנם עברו רק כמה חודשים, ולא הייתי במצב כלכך קשה, אבל הנה.. אני עדיין לא מצליחה לצאת.
לכן אני כל-כך מעריכה אותך, שאחרי המון שנים, שזה עושה את הדרך לצאת מזה קשה יותר, את מצליחה.
מגיע לך !!!!
אז אני מקווה מאוד מאוד בשבילך שרק תמשיכי בדרך הטובה ולא תחזרי לשטויות האלה לעולם.
בהצלחה (:

וו .. יש לך מסנג'ר או משהו דומה כדי שנוכל לדבר ?

תודה קודם כל , מרגש לקרוא אותך .
אני לא רואה את עצמי עדיין כמישהיא שיצאה מזה . אני בתהליך מורכב וארוך של ריפוי והחלמה .
בקרוב אכתוב בפורום יותר על תהליך ההחלמה שלי ועל כמה דברים שהבנתי במהלכו
יום טוב
תמר

אני ממש אשמח לצור איתך קשר מחוץ לפורום
אני תקועה עם המחלה הזו כבר 4 וחצי שנים ונמאאאאס לי
אני מקיאה פעמיים בשבוע
אני מטופלת במרפאת הנוטרים ואשמח להתייעץ איתך אם זה אפשרי

אשמח לדבר מחוץ לפורום עם מי שמעוניינת (רק אין לי מושג איך עושים את זה בלי לחשוף את הפרטים האישים שלי . תשאירי לי אי מייל בפורום או משהו כזה ) אבל חשוב להבין שאני לא גורם מקצועי.
תמשיכי בטיפול כדי לברר עם עצמך מה הסיפור. צריך ה מ ו ן כח כדי לצאת מזה . אני יודעת . וזה לא קורה ביום . הכי חשוב שתמשיכי בטיפול מקצועי .
את מתמודדת עם דבר מאוד קשה . אנשים שלא שם לא מבינים אבל את עושה את הדבר הנכון . לטפל בעצמך זה לאהוב את עצמך .
שיהיה בהצלחה
תמר

תמר, זה נשמע לא אמיתי, לצאת מזה לבד כנראה שיש לך יכולות ענקיות, הייתי רוצה לשמוע ממך עוד הרבה..המשכת לכתוב?

החלטתי שאכתוב כאן על ההחלמה שלי . ההחלמה שלי היא שלי בלבד כמובן ואין לראות בההמלצה לשום דרך פעולה ככה זה היה וזה מה שעזר לי .
שלב ראשון : להבין שיש בעיה .
הייתה לי תדמית על בעיות אכילה : אישה רזה מאוד , חיוורת , עם שיניים רקובות ושיער נושר שאוכלת שני מלפפונים ביום. על בולמיות חשבתי שהן מקיאות אחרי כל ארוחה , 3 או 4 פעמים ביום . מכיוון שאני לא הייתי כזו , לקח לי שנים להבין שמשהו לא בסדר. אני מקיאה בסך הכל פעמיים בשבוע ואני לא ממש רזה . אז אני בסדר , נכון ?
אז זה לא בסדר . אנשים לא אמורים להקיא את האוכל שלהם כדי לרזות . לא אמורים להשתמש על בסיס יומי במשלשלים . בולמיה היא אלפי צורות של אכילה ואין גבול שצריך לעבור אותו .
שלב שני : לבקש עזרה/לספר למישהו
ההקאות היו הסוד הכי גדול של החיים שלי . יש הקלה גדולה בלספר למישהו (אני סיפרתי לפסיכולוגית שלי ואחריה לשתי חברות קרובות . וזהו . אמא שלי עד היום לא יודעת ) .
שלב שלישי : ללכת לטיפול .
עשיתי טיפול פסיכולוגי של קרוב לשנתיים. אחד מול אחד עם פסיכולוגית מדהימה. גיליתי בטיפול את המקום שהיה לאוכל בחיים שלי , למה תדמית הגוף שלי כל כך דפוקה ( התייתמות בגיל צעיר מאבא ואמא מורכבת מאוד שלא תרמה לדימוי העצמי שלי, תודה ששאלתם ) הוצאתי כעסים , בכיתי הרבה וקיבלתי ים תמיכה ואהבה . האישה הזו הצילה לי את החיים . לא פחות .
שלב רביעי : ל ה פ ס י ק ל ה ק י א !!!
חד משמעית , שחור ולבן ,אין דרך חזרה . גם אם אכלתי יותר מידי , גם אם נפלתי לבולמוסי אכילה חוזרים ונישנים . להתמודד עם התחושה המגעילה שיש בגוף כשהוא מפוצץ מאוכל . להתמודד עם רגשי האשמה ועם הפחד מההשמנה . להבין למה אכלתי ככה ואיך מונעת את זה בעתיד .זו ההתמודדות . לא לרוץ להקיא .
שלב חמישי : ל'קנות בגדים
זה שלב קצת מבאס . ההפסקה של ההקאות לא באה ביחד עם הפסקת בולמוסי האכילה והתוצאה היא שעולים קצת במשקל . אז מה עשיתי ? ארזתי את הבגדים הקטנים בשקית ניילון גדולה ודחפתי לארון . הלכתי וקניתי לעצמי בגדים חדשים במידה אחת יותר גדולה . זה היה מדכא אני לא אשקר לכם . אבל לאורך כל הדרך לא הפסקתי להגיד לעצמי את המנטרה הבאה : העיקר שהפסקתי להקיא . זה היה הכי חשוב .
שלב שישי : להתחבר בחזרה לעצמי
זה השלב הארוך ביותר , שאני נמצאת בתחילתו . הבולמיה שיבשה לחלוטין את תחושות הגוף שלי .לא ידעתי מה זה רעב , מה זה שובע , מה אני אוהבת לאכול ומה לא .
התחלתי לקרוא ה מ ו ן על תזונה ולראות הרבה תוכניות טלווזיה על הפרעות אכילה . הבנתי את האוכל טוב יותר . מה טוב, מה פחות .
עשיתי ניסויים פנימים עם עצמי . איזה אוכל גורם לי להרגיש קלה ומלאת אנרגיה? איזה אוכל גורם לי להרגיש כבדה ? היום אני אוכלת בעיקר האוכל אורגני , שותה הרבה מים ומתאמנת .
אני ממשיכה בתהליך שלי ומקווה לחזור לבגדים הקטנים שמחכים לי בשקית בארון . רק הפעם אני הולכת לעשות את זה בדרך הנכונה והבריאה . תמר