עזרה לאחיינת שלי, צריכה את עזרתכם

שלום לכם מטפלים יקרים,

קודם כל אני רוצה להגיד לכם שאתם עושים דבר מבורך ביותר, אני יודעת כמה פורמים הם מקור ותמיכה ועזרה עצמית עבור לא מעט אנשים.

אני עצמי מטפלת, אך מתחום אחר, למען האמת הפרעות אכילהוהתחום אליו אני קשורה לא כ"כ שונים, שניהם קשורים בשינוי מצבי הרוח ע"י דברים חיצוניים, וגם במקום בו אני כהיום מטפלת ועוזרת לאחרים יש את הרצון שלהם לא להרגיש ואף לא למזער את עצמך עד כדי חוסר חיים.



פניתי לפורום זה וכן אני מניחה שאעשה זאת גם בעוד כמה פורמים הקשורים לנושא, מפני שאחיינית שלי שמאוד קרובה אלי נמצאת במצב מאוד קשה, הקושי שלה נראה לעיניי ולי עצמי קשה להתמודד עמו, למרות שבעצם אני נמצאת במקומות של הקושי הרב ביומיום של אחרים, כנראה בגלל הקירבה בנינו קשה לי מאוד לגשת אליה.

אני מרגישה לא פעם אף אשמה ע"כ שאינני מצליחה להיות עבורה כמו שצריך, אני מרגישה שאני נותנת יד למחלה שלה שפרצה שנית בכך שאינני עומדת על המשמר ותומכת בה ונמצאת בשבילה כדי שלא תיפול שנית, אני מפחדת פחד מוות שהיא תחזור למקום הנמוך שהייתה בו בעבר לא מעט שנים.

מצבה של אחיינתי הוא קצת בעייתי ללא קשר להפרעות אכילה, מפני שהיא חוותה לא מעט טראומות ילדות שהשפיעו על חיה ושינו לגמריי את אורח החיים ולא מעט שנים הפכו אותה למישהי שלא מדברת כלל על עצמה, שלא משתפת ולא נותנת לחדור אליה, האוכל עבורה נהיה כלי שהיא שולטת עליו, שאף אחד לא יכול להתקרב ולהחליט עבורה בעיניין הזה, הייתי ליידה בתקופת הילדות ומאז (גיליי 5-6) אני זוכרת את בעיות האכילה שהיו לה, את ההחבאות של האוכל, זריקות אוכל מבלי שאף אחד יראה, אך בעבר לא שמתי לב עד כמה מצב הזה יכול להחמיר ולההפך למחלה של ממש, שהרי שוב אזכיר שאני מתעסקת עם התמכרויות לא קלות בכלל ומכירה היטב את התחום.

כאשר גדלה הבחנתי בעיניין וגם שוב נהיה נתק ריגשי ממנה משום שהיא לא ייכלה להתמודד עם העובדה שאני שמכירה אותה היטב יודעת שהיא במקום כ"כ רע ונמוך עם עצמה, ולמען האמת שגם לי עצמי היה קשה לשאת זאת.

לא יודעת אם כתבתי, אך היא בחורה מאוד אינטילגנית, מבחינתי קשה לי אפילו להגיד "בחורה", בגלל שהיא כמו ילדה שלי, מבחינתי באיזשהו מקום תמיד היא תשאר ילדה.

לפני כחודש היא עברה משבר מאוד קשה ונדמה כי היא חוזרת לתוך המחלה שוב, יש בה משהו שרוצה לחיות אך יש בה משהו שמנסה לחסל את עצמה, להותירה ללא כוחות, לפני כמה ימים הייתי אצלה ולא ייכלתי פשוט לראותה ככה, היא שכבה במיטה עם פנים חיוורות וכמעט בלי מבט, הרגשתי שפשוט בא לי לקחת את הרגליים שלי וללכת משם, לא ייכלתי לראות את הילדה הזו שאני אוהבת מתה לי מול הפנים, העיניים שהיו כה מלאות, העיניים שלמרות כל מה שעברה רצו להמשיך לחיות, החלומות הגדולים שהיו לה, הכל פתאום השתתק ונראה כאילו לא נותר דבר.

אני מרגישה כלום לעומת המחלה שעומדת לפרוץ, מרגישה שעדיין המחלה לא הגיעה אליה כמו שהייתה בעבר, אך היא מבצבצת בצבעים זועקים, אני מרגישה