שאלה

אבל אני חושבת שבצדק. כלומר לא כל דבר בצדק אבל מי שאומר שהחלמה תלויה בחולה צודק לגמרי, זה לא גורל ובגלל זה יש עלינו אחריות. לצאת מזה לבד זה קשה מאוד, ולכן אפשר ללכת לטיפול, אבל טיפול כמה טוב שלא יהיה לא יתקן אותנו (כי אנחנו לא מכונה) אלא רק יעזור לנו לעזור לעצמינו (כלומר שהאחריות היא עלינו לשתף פעולה וגם לקחת את עצמינו בידיים).

זה מאוד מורכב, וחלק מהביקורת נובעת מבורות ואינה מוצדקת, אבל יש כאלה שנשענים על ההגדרה "הפרעה נפשית" כדי להסיר מעצמם את האחריות למצבם, וזה דבר שלא נכון לעשות.

הנה, אני חולה, ויש לי אחריות, וגלל שאני לוקחת את עצמי בידיים אני מסוגלת לצאת מזה (אחרי תהליך, ובעזרת טיפול).

אבל נשראתי אדיוטית באותו מידה שהייתי לפני התהליך, או לפני ההפרעה. שלא לדבר על ההרס הפיסי וכל זה.
נכון שכמרגישים שלוקחים את האחריות הזו על החיים ועושים את השינוי ואז מתרגלים לזה, ואפשר להגיד "מנצחים את ההפרעה", יש תוצאות, הדברים משתנים, אפשר לעשות את זה גם לבד, אבל הדברים לא באמת,באמת משתנים. כאילו , אולי ציפיתי למשהו לא מציאותי, להתבגר איכשהו או להיות משהו אחר, בעצם חזרתי לבערך מי שהייתי לפני, רק יותר פגומה, הסימנים שמשהו כבד עבר עליי, אבל זה כבר לא משנה לי,הגוף, אני מרגישה שהוא לא אידאלי אבל אני יודעת שצריך לקבל אותו וזה בסהכ כלי שמשמש אותנו לעבור מנקודה א' לב' וחשוב לי יותר האיכות והכח שיש לי בגוף לבצע דברים בחיים מהמידה בבגדים או מאנשים אחרים שבוחנים אותי וזה מטריד אותי אני לא אכחיש אבל זה לא רצוני, המחלה או ההחלמה או בכלל הכל אני פשוט לא רוצה להיות נכה ואני רק בהתחלה של החיים ויש לי עוד המון דברים לראות וללמוד וזה מספיק מוטיבציה בשבילי לרצות לקחת שליטה,להלחם בהפרעה, אני לא צריכה עוד אנשים שיחשבו שאני לא בסדר ויבקרו את הפעולות שלי או אפילו ילעגו לי [כן, יש דברים כאלו.] נכון שלפעמים זה יכול לפתוח את העיניים לכמה שהעיניין פתטי, אבל עדיין, זה קשה מכל כך הרבה בחינות כל העיניין,שעד שאנשים לא ירגישו הם לא ידעו,אי אפשר לדעת
\ טוב הגעתי למסקנה שרק חולים יבינו אותי, על כך אני מחלקת את העולם לחולים ובריאים, רק חולים יכולים להיות חברים שלי. כאילו, חולים לשעבר. חולים נוכחיים גם יכולים להיות חברים שלי, אני אתמוך בהם נפשית. (:

אני מכירה אנשים נפלאים שהם לא חולים והם מבינים, כשמסבירים להם.
אחת מהאשליות של ההפרעה זה הבידוד- שלא מבינים אותך, וזה לא נכון בדרך כלל.
מה גם שהטיפול אמור לעזור לבנאדם להחליף את מנגנון הפרעת האכילה (שהוא לא דבר שקורה מרצון בדרך כלל אלא מתוך התגוננות של התת מודע מכל מני דברים) במנגנונים בריאים של התמודדות ולא לעשות אותו לבנאדם אחר.
החיים ממשיכים ובנתיים אנחנו מתבגרים ונעשים שונים ממה שהיינו פעם, גם האנשים הבריאים, ולכן לחזור לאותו מצב של לפני ההפרעה זה לא אפשרי, זו אשליה, מי שהוא אותו הדבר סימן שהוא עדיין תקוע בתוך האשליה שהזמן לא עובר (שהיא חלק מהאשליה של ההפרעה), וזה לא נכון במציאות.

אני לא חושבת שזה נכון לבקר אם לא מבינים עד הסוף, לעצמי אני מרשה לבקר כי גם אני חולה אז אני לא נטפלת לסטיגמות ואני לא חושבת שהחולים הם אנשים פחות טובים או משהו, כי אני מכירה את זה ממקור ראשון. יכול להיות בכל זאת שאטעה, ואז יש להעמיד אותי על טעותי.

אין סיבה להספיק להיות חברים של מי שאומר לנו כשמשהו לדעתו לא בסדר, זה בדיוק מה שחברים אמיתיים אמורים לעשות- להגיד לך מה הם חושבים גם אם זה לא נעים.

ברור שיש אנשים נחמדים שהם לא חולים, סתם צחקתי
אני לא 'כמו' שהייתי לפני ההפרעה, אלא יש קוי דמיון התנהגותיים, וחשיבתיים, התכוונתי שחזרתי להיות אני.נגיד תמיד הלכתי על הספות בדרך לכורסא לראות טלויזיה וכל הזמן שהייתי עם ה"א לא עשיתי את זה, אז זה חזר, ונגיד לא שמתי לב לכלבה שלי אף פעם כשהייתי חולה, אז עכשיו אני שמה לב אליה הרבה, כמו לפני שהייתי חולה,
לא הבנתי מה הכוונה שהזמן תקוע וזה אשלייה של ה"א, זאת אומרת,ברור שכשמטורפים עם ספירת האוכל ופעילות הגופנית וחיים ככה על הקצה כשיגרה יומית התחושות קצת לא נורמליות, ופחות שמתי לב לתאריכים וכאלה, אבל אף פעם לא הרגשתי את זה יותר מדי, כנראה הזיכרון הולך איכשהו אחרת, כי אי אפשר פשוט להרגע, לתהות, מה היה, מה יהיה - בגלל המצב הגופני-פסיכולוגי,[אפשר לנסות להכריח את עצמך.] זו הכוונה באשלייה של הזמן?

כל המנגנונים האלה.. סופו של דבר, או שזה מתפוצץ או שאתה הורס את עצמך, לפני או אחרי, מה כבר אפשר לעשות, או את הדבר הנכון או את הלא נכון, בדרך חוטפים כאב ראש חח
אתה יכול או לבלוע או להוציא חח זה נשמע רע, אתה יכול או להתמודד, או להדחיק, או להרביץ למישהו, או לספוג את זה ולשתוק, זה כאילו... טוב שיהיה
להפוך לבן אדם אחר טכנית אי אפשר. לא אמרתי שזה הרצון של המטפלים, אני לא חושבת שהם בכלל יכולים. לעשות משהו. בכלל.
אמרתי שזה הרצון שלי. להיות אדם אחר.\

לא עושים השוואות בין אנשים בכלל. אף אחד לא טוב מהשני באופן גלובלי כאילו, הם עדיפים אמרתי כי הם מבינים את העיניין הזה אבל בכל מקרה אמרתי שלא התכוונתי לזה, וגם אם כן זה רק סובייקטבי, עדיפים בשבילי, הם לא 'טובים יותר', יש לי חברים שאין\לא היתה להם הפרעות אכילה, והם יותר בוגרים\חכמים\חזקים ממני אבל הם עדיין לא מבינים את הכאב, אבל זה לא משנה

עמית
זה חלק מאיתנו וכנראה תמיד יהיה .
תמיד נהיה מודעות לאוכל , לגוף , למידות .תמיד נהיה רגישות יותר לנושא הזה מאנשים אחרים
השאלה היא כמה נותנים לזה לנהל את החיים וכמה זה משפיע על האהבה הבסיסית שיש לך לעצמך
יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות
אבל בסופו של דבר את מסתכלת שנה אחורה ומבינה שהפכת לבן אדם קצת יותר מאושר .

תמר

שואלת- יש לך מסנג'ר?