הי

רציתי לשתף בפורום מחשבה מסויימת, אני זוכרת שכשהייתי בכיתה ט'-י' היתה לי מחנכת אחת שמאד השפיעה עליי. היא תמיד היתה מחמיאה לי כמה שאני ''יפה ורזה'', ותמיד היו לה תקטעים האלה שבשיעורי חינוך היא היתה חופרת על החיים האישיים שלה וחושבת שזה מלמד. היא בעצמה היתה בקטעים של דיאטות. בתקופה ההיא לא היתה מודעת לנושא הזה בכלל. לא דיאטות ולא הפרעות אכילה.אפס ניסיון. זה לא היה בראש שלי.
כשהיו לילדים בכיתה ימי הולדת והיתה עוגה תמיד אחרי העוגה היא היתה נכנסת לקטעים של "לא נורא" וצריך "להרשות לעצמנו קצת[!]" וכל הקטע של ההאשמה שבכלל אף אחד מהילדים לא הרגיש מן הסתם אבל היא היתה חייבת לשתף ואף אחד לא הבין מה הקטע.
אני היתי אחת שאוכל לא היה אישיו בשבילה, היתי אוכלת לעיתים יותר רחוקות כי היתי היפרקטיבית אבל אהבתי לאכול, מה שמכינים בבית ופירות והכל,היתי אוכלת בריא אינטואיטיבית. וגם כי הורים שלי אולי סוג של יודעים איך לעשות את המניפולציות האלה בלי שהילדים ידעו. ובגיל ההתבגרות בכלל ניהיים רעבים כי אמורים לגבוה לגדול מהר,הורמונים וזה, אז גם קניתי אוכל "לא בריא"[כמו שהיא היתה קוראת לזה] מהקפיטריה, בגטים וכו. לפעמים כשהיא היתה רואה אותי אוכלת בגט [משו ענק חח] , היא היתה עוצרת ובוהה בי עם פרצוף מבוהל וגם כזה כועס ואז לא ממש הבנתי מה הקטע, אבל נראה לי שזה חילחל לי לתת מודע
אחרי שחזרנו מתקופות של חגים אחרי חופש היא היתה מנסה להחדיר בנו מוטיבציה לדרת את ה'קילוגרים המיותרים מהחגים', דפוק הא? אני זוכרת שיחות שלמות על זה. ומלא בולשיט כזה אכלנו ממנה כל השנה. קיצור , היא בעצמה היתה רזה וסוג של מקרינה בטחון עצמי כזה מוזר שקצת דפק לי את התפיסה.

תודה על ההקשבה חברים. אשמח לתגובות.