ערב טוב :}

אפילו את רואה אותה. האם זו הפרעת אכילה? לא נראה לי שניתן לאבחן דרך האינטרנט. כן אני אגיד לך שמה שאת עושה לגוף שלך הוא לא טוב, והגוף שלך צריך פחמימות, ובכלל אם את באמת אוכלת כמו שאת מתארת את כנראה בתת תזונה (לפחות איך שאני מכירה את המושג תת תזונה) וזה יכול מאוד לפגוע בך (כלומר זה כבר מאוד פוגע בך, אבל תמיד אפשר עוד, לצערינו).

עצה שלי- קחי את עצמך בידיים ותאכלי. אם את לא מצליחה לעשות את זה לבד את מוזמנת לבקש עזרה, וזו בכלל לא בושה, אולי להתייעץ עם דיאטנית (או דיאטן) לגבי תפריט שמתאים לך, כדי להצליח לשמור על אורח חיים בריא ולא דמי-בריא.
נכון- סלט וירקות זה בריא, אבל גם אני נפלתי למלכודת הזאת, ואכלתי רק "בריא" והייתי בחוסרי תזונה מטורפים (אני מקווה שאת מבינה שזה לא בריא). באמת שכדאי לתפוס את זה בזמן, אפילו אם זו לא הפרעת אכילה זו בעיה ובעיות דורשות טיפול.

אני באמת מודעת לעצמי ובתכלס - טוב לי עם זה.
כי אם אני אתחיל לאכול אוכל ופחמימות יהיה לי רע. אולי מבחינה בריאותית ברור שלא יהיה לי רע, אבל נפשית - יהיה לי מאוד רע. על סף אי שפיות. וזה כבר קרה לי פעם.
ברור לי שאני אמשיך עם המסלול אכילה שלי ואני לא חורגת ממנה...
מה זה יעשה לי בעתיד? אני לא יודעת.

שאם הבעיה היא נפשית כדאי לגשת לעזרה, כי בעיות צריך לפתור.
אם את באמת מודעת לעצמך את תביני שלפחד מלאכול בריא ולהסוות את זה כאילו מה שאת עושה זה בריא, כשבעצם זה לא, זו בעיה.
את לא מסכימה איתי שלפחד מלאכול את מה שהגוף שלך צריך זו בעיה?

ואני מודעת אליה.
אבל אני לא פותרת אותה, כי להיות מודעת זה דבר אחד ולבצע זה דבר שני...
וביצוע אני לא יכולה לעשות. כי קשה לי. כי אני יודעת שזה ישפיע עלי נפשית רע מאוד ואולי זה יהיה יותר גרוע מעכשיו. נשמע דפוק אבל זה נכון...
לא נראה לי שזאת בעיה נפשית עמוקה אבל יש משהו.

ואני מאמינה במאה אחוזים ששום דבר לא יוציא אותי מההרגלי אכילה שלי ושהם תמיד יהיו כאלה , כי זה מה שעושה לי טוב. אולי לגוף שלי כרגע לא, אבל לנפש שלי כן.
אסור לי להשמין. אני ארגיש רע עם עצמי אם זה יקרה, ואני לא יוכל לחיות עם עצמי אם אני אשמין. אני תמיד חייבת להיות רזה ואני גם רוצה להרזות יותר, תמיד. לא הגעתי למצב שאמרתי לעצמי סטופ, זהו לא צריך יותר. ותכלס לא נראה לי גם שאף בחורה בעולם הגיע למצב הזה....
אני אוהבת מראה רזה, אפילו אנורקסי, לדעתי גוף רזה זה גוף מדהים, וככה תמיד רציתי להיות.
כרגע אני מסתדרת עם הגוף שלי, ברור שלא הייתי מתנגדת להרזות עוד כמובן.

אנורקסי?רזה?את אוהבת?
זה לא עיניין של אהבה..או מה נראה לך "יפה"
זה מלכודת...הפרעת אכילה(אובססיה לאכילה כזו או אחרת..מוגבלויות..רצון להרזות...)לרבות מאיתנו מתחיל וניגמר מדיאטה תמימה אך לרבות אחרות זה ניהיה בית סוהר!הפרעת האכילה כולאת אותך!"מכתיבה"לך כלללים!מה מותר מה אסור...ממכרת...אם כל הרוע הפיזי והנפשי..זה חזק מימך!
ואז את מתמכרת למנהגים ומחשבות איומות ולא שפוייות ומאבדת את השפיות שלך ואת הבריאות שלך!מ=נ=י=ס=י=ו=ן!
את כנראה לא כל כך עמוק בתוך זה..כנראה לא חווה כאב..כאב אמיתי..ולכן את עוד מדברת ככה..
גמני הייתי כמותך..פעם...כל מה שהיה בראש שלי זה רזה רזה רזה!
ולא אשקר זה חזק ממני וגמני על אותו גל כמוך..רק שאני סוף סוף הבנתי איזה מכה קיבלתי..ואיך אני לא אני אלא הפרעה בפני עצמה שמחסלת אותי יום ועוד יום....כדי לך להתעורר...הסבל הדוקר הזה שיש בנשמה..מחסל פשוט....

נכון, זה כמו בית סוהר, זה סוגר אותך מכל הכיוונים ואת לא יכולה לאכול כלום, רק מה שמותר, ולא מותר הרבה. וגם צריך הרבה כוח רצון בשביל זה. גם בשביל לעצור את עצמך מלאכול בלילות כשאת ממש רעבה אבל את לא רוצה לאכול בלילה, כי זה מאוד משמין, ובכל מקרה אח"כ יהיה לך חרא של מצברוח אז בשביל מה... מתאפקים. הכל כוח רצון.
אבל זה משהו שאני שולטת עליו, עובדה שהכוח הרצון שלי כלכך גדול ואני לא אוכלת יותר מדי.

כנראה שבאמת עדיין לא הגעתי למצב שהיית בו... איזה מצב זה? מה הרגשת מבחינה נפשית ובריאותית? איך זה השפיע עלייך? איך יצאת מזה?

את אומרת "כוח רצון" "שליטה" "איפוק" שאת טוענת שיש לך...
צר לי שאת לא מבינה את הנקודה..כנראה ושוב אומר שלא הגעת למצב כאוב פיזית ונפשית..אם כי חבל מאוד להגיע לשם...שמעי..הכול בהתחלה הוא כיביכול "נשלט" "אפשרי"...לא נורמלי אבל נסבל...ככה זה בתחילת ההפרעה...אבל תביני..ככול שהזמן עובר...וככול שהמחשבות והמינהגים הכפייתיים הללו רק מתארכים ונהפכים ליהיות חלק מימך..בסופו של דבר זה ניהיה כרוני!!כפייתי ובלתי ניסבל כמו שאת לא מסוגלת להבין בכלל!!בסופו של דבר מאבדים את השפיות!!!!!!!!!זה למעשה מצב שאת נמצאת במאבק נוראי בתוכך!בינך..בין הנפש והגוף!!....כמה כבר את חושבת שהגוף יוכל "ליהיות בעל כוח רצון" יתן לך "לשלוט"..ולמנוע ממנו תזונה שהוא כה נחוצ לו?!
הזמן עובר...ואת ממשיכה וממשיכה..למנוע...למנוע...לחוקק חוקים נגד הגוף...ובנתיים הגוף רעב...והנשמה עוד יותר.....בשלב הנוראי הזה..הכול משתגע...מניסיון=\
ואז מה שקורה שאת עצמך ואת השפיות ללא יוצא מין הכלל את מאבדת...לא נהנת מכלום מהחיים...לא יודעת להרגיש הנאה בכלל..רואה הכול שונה..מרגישה הכול שונה...בודדה..בדיכאון...והבריאות??לרוב אם ממשיכים את הטרוף הזה הגוף קורס ומתחיל להשתולל ולהראות סימנים שהוא נחלש ונירקב....אני יכולה לומר לך על עצמי..שאת השפל הזה שאני תיארתי לך זה מה שאני חווה כרגע....ורק פה בנקודה הכאובה הזו אני ועוד רבות מאיתנו מבינות כמה זה איום ונורא...הכלא הזה.....אני באמת חושבת שכדי לך להקשיב לי...חבל ליחיות בייסורים לא??מה את אומרת על טיפול??או לפחות לנסות תחילה לראות איך את מנסה להשתפר בכוחות עצמך אם את מרגישה כמובן שאת מסוגלת??

זה הדבר שהכי מפחיד אותי... להגיע למצב הזה. שהגוף שלי לא יאפשר לי להמשיך ב"מנהגים" כמו שאת מתארת.
אני לא פותחת במלחמה נגד הגוף שלי אם ככה אני נשמעת, ממש לא. אני רוצה להסתדר איתו. אחרי הכל זה הגוף שלי לנצח... השאלה מה אני עושה לו? אני לא יודעת. ואני מפחדת שאני באמת מזיקה לו בקטע רציני ומונעת ממנו דברים שבעתיד אני אסבול מהם. ואני מפחדת להגיע לשלב הזה מאוד... וכרגע אני לא יכולה לחשוב על העתיד ועל הבריאות שלי, כי מחשבות אחרות חזקות ממני.
ואת האמת, טיפול? את באמת חושבת? אני בטוחה שיש בנות שכרגע צריכות הרבה יותר טיפול ממני, אני באמת מרגישה שאני מתפקדת נורמלי לחלוטין. ברור שאני טיפה יותר עייפה, ויכול להיות שזה נגרם בגלל חוסר תזונה, ולפעמים אין מצב רוח. אבל אלה דברים שאני יכולה להתמודד איתם. תשמעי, את ואני יודעות שיש מלא בנות כמוני עם הרגלי אכילה וסרטים עם עצמן והגוף שלהן. אני בטוחה שרובן לא לוקחות טיפול. וגם אני מאמינה שטיפול לא יעזור לי. אני לא יוכל לאכול רגיל, כמו פחמימות וארוחה חמה ביום, אין מצב. אני מרגישה רע. גם כשנגיד יוצא לי לאכול משהו חם שאני מרשה לעצמי, כמו תפו"א או בטטות, אז אח"כ אני מרגישה שהגוף שלי לא רגיל למאכלים כאלה. הוא פשוט לא רגיל לזה. ואני גם מתנפחת יותר מהר.

"יש בנות שצריכות טיפול יותר ממני"
את שומעת את עצמך?
ובואי נגיד שזה נכון.....את באמת רוצה להגיע למצב איום ונורא שבאמת אז תצטרכי??
הביני...טיפול בהפרעת אכילה..לא אומר רק מי שהיא שוקלת 20 קילו!
ממש לא ! גמני פעם חשבתי ככה.....אפשר ליהיות במשקל תקין או לא תקין אבל לא נורא כל כך
ואפשר להיראות כאילו הכל "רגיל"אצלנו...ואולי בהתחלה כמו אצלך את "חיה"עם כל המינהגים הללו....אבל חשוב לי שתביני....אם לא עוצרים את זה....את תיפלי לתהום..למקום שמאוד קשה לצאת ממנו.....את תאבדי את עצמך...את לא תדעי מי את ומה את ומהם חיים בכלל!
את שומעת אותי??אני רואה מה קרה לי...ומבינה מה קורה לי רק לאחרונה!!!
שנים על גבי שנים ש"יכולתי ליחיות " עם זה כמו שאת אמרת...והיום???
אני כלום.
אני הפרעת אכילה,נקודדדדדדדדה.
הייתי פעם יפיפייה!!!!!באמת!!ולא משחצנות אני אומרת לך...הייתי יפייפייה..לא היה אדם אחד שלא החמיא או הביט עליי שיצאת מפתח הדלת...
והיום....אני כלום...אני אפילו לא דומה למי שהייתי פעם!לא חיצוניתתת..ובטח ובטח שלא פנימית ונפשיתתתת...
חלשה...קר לי...חיוורת...שקיות בעייניים...כאב בכול הגוף......שאמשיך??
אני בכוונה רוצה לדקור אצלך משהו!!!
להעיר את ההגיון שעוד רגע תאבדי אותו!!
מה דעתך??
לרגע שכחתי..תזכירי לי בת כמה את?וכמה זמןן את בסרט הזה עם עצמך ??

וואי מיקי אני כלכך מבינה אותך וכלכך קשה לי לחשוב על לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לאכול נורמלי אני לא יכולה, אני חייבת לשמור על המשקל הזה. ואני יודעת שאם אני אתחיל לאכול נורמלי אז המשקל שלי יעלה כי הגוף שלי לא רגיל עכשיו לפחמימות. אני הרגלתי את הקיבה שלי לקבל רק מאכלים מסויימים ובשעות מסויימות. כמעט ובלי פחמימות. ממש בקושי. אני לא יכולה לתאר לעצמי שאני משנה את ההרגל הזה, זה כלכך קשה! אני רק חושבת על זה אני עם דמעות. אני לא יודעת באיזה מצב אני נמצאת באמת שאני לא יודעת.... ואני מרגישה שאני אדע רק כשאני אגיע לתהום, כמו שאת מתארת. ואני פוחדת. אני לא יודעת עד כמה המצב שלי קריטי אין לי מושג מיקי באמת שאין לי. אולי אני סתם מגזימה? אני לא יודעת. יש בנות שלוקחות את זה יותר קשה ואוכלות רק תפוח ביום או שאוכלות מלא מלא ומקיאות הכל בסוף! אני לא כזאת ולא אהיה כזאת, אני לא עד כדי כך בתוך זה.
מה היו ההרגלי אכילה שלך אם אפשר לשאול? ואחרי כמה זמן הגעת למצב הזה שאת בו עכשיו? ומה את עושה לגביו?

ואני בת 21, אהיה 22 באפריל. וממתי אני בסרט הזה?
תשמעי, נכון אומרים שהרגלי אכילה ושגעונות כאלה למניהם זה תורשתי? גם אחותי כזאת, ואמא שלי גם היתה כזאת בצעירותה. ותמיד במשפחה אנחנו נזהרות מהמשקל. אני כזאת מאז שהייתי קטנה... תמיד היתה לי את השריטה הזאת בראש אבל אני לא זוכרת שהיא היתה כלכך ממשית כמו היום. קיבלתי את הסוויצ' הזה אחרי הצבא. וגם לאחותי קרה אותו הדבר אחרי הצבא דרך אגב, אבל היא הקיאה... היא לא הרעיבה את עצמה.

חייבת לשמור על "המשקל הזה"..כך את אומרת...איזה משקל???האם משקלך תקין בכלל ביחס לגובהך?(תוכלי לשתף אותי לפרטים רק אם את מרגישה בנוח כמובן),
עכשיו תיראי נכון שהרגלת את הגוף למאכלים מסויימים ובלי פחמימות...נכון נכון נכון...וברור שגוף שמחסיר ממנו משהו,אז כשהוא נותן לו את זה בחזרה..עולים טיפה במשקל(שימי לב אמרתי טיפה ולא מאה קילו)..מניסיון..ובכלל משהו שידוע..תביני שגוף מחסיר מזון הרי שהוא כל כך רוצה בחזרה את שהוחסר לו...אז כן עולים קצת..ורק בהתחלה..זהו תהליך קצרצר שהגוף מקבל דברים חיונים..מחלים..וזהו המשקל מתקבע...אז מיזה אל תפחדי...עכשיו אני קצת חולקת על דעתך..משהו תורשתי?אממ...הרי שהפרעת אכילה זהו משהו נפשי...סכרת או מחלות בריאותיוית כאלה או אחרות אני יכולה להבין שזה תורשתי אבל מחלה נפשית?עוד הפרעת אכילה?חולקת על דעתך...אפילו שרבות מאיתנו עמוק בתוכיינו לא רצו לסבול עם הדבר הזה..ולא בחרו את זה..איך שלא תהפכי את זה..כל אחת כן בוחרת את זה!למשל עליי...אני אומרת לעצמי שמגורמים כאלו או אחרים שקרו וקורים לי בחיים ניהיית לי הפרעת אכילה...ומגורמים כאלו או אחרים אני מרעיבה או מקיאה...יכול ליהיות המון סיבות וגורמים בחיים..אבל מה??בסופו של דבר אני!אני ורק אני יחליט מה אני עושה עם עצמי ולעצמי!אף אחד לא דוחף לי אלפיי קלוריות בחצי שעה לפה!!ואף אחד לא מושך אותי מהשיערות להקיא!!זו רק אני...מבינה??תשמעי לי חמדתי...את פחות או יותר בגיל שלי(גדולה מימך בשנה)ואני מדברת איתך כמו אל חברה על אף שאינני מכירה אותך...ללא ספק יש לך בעיה..אפילו שלדברייך היא לא חמורה ואו שאת יכולה ליחיות איתה..אל תגיעי ואל תתני לעצמך להבין בדרך הקשה..להגיע לתהום..בשביל מה??את יודעת לאכול נורמלי כיביכול אנו הסובלות מהפרעת אכילה תמיד ננסה או אולי נצליח כי אין ברירה..אבל תביני שככול שהמחשבות והמינהגים הכפייתיים הללו והחולים הללו מתעצמים אצלך בראש אחר כך זה הדבר הקשה ביותר שניתן לשנות!!!זה רודף אותך והורס לך את החיים!!מבינה??
מה דעתך בתחילה ללכת סתם ככה..לפסיכולוגית נחמדה..אפילו אל תספרי להורים או לחברות..סתם בשביל לנסות את עצמך...מה את אומרת??(אגב מאיפה את בארץ?)

אני חושבת שיחסית לגובהי המאוד נמוך, 1.55, פחות או יותר, המשקל שלי יחסית תקין. המשקל שלי נע בין 43-44. זה לא כלכך קריטי, לדעתי.

אממ ודיי נחשתי את הקטע התורשתי... אני שמעתי שזה לא נכון, וזה נפשי יותר. אבל עצם העובדה שכל המשפחה שלי אי פעם התמודדה או מתמודדת עם זה גם , כל אחת בדרך שלי, בעיקר אחותי, אז יש כאן משהו שעבר במשפחה, סתם ניחשתי...

אני לא יודעת עד כמה אני חזקה באמת להתחיל בתהליך הזה, השיקום הזה, בעצם להאכיל ולהרגיל את עצמי חזרה לאוכל נורמלי, לאוכל חם ופחמימות. קשה לי. וכמו שהחלטתי שאני אוכלת רק מאכלים מסוימים, אני צריכה גם להחליט עם עצמי להתחיל לאכול נכון. ואלה רק דיבורים מיקי, אני באמת לא יודעת עד כמה אני חזקה מספיק ועד כמה יש לי רצון להתחיל לנסות להבין את זה בכלל.
אני יודעת שטיפול יכול לעזור, אבל אני לא רוצה לקחת, לא בגלל אגו או משהו כזה, לא קשור בכלל. אולי בגלל שאני רואה בזה כרגע חסר טעם... כי אני צריכה לבוא לטיפול עם רצון ליישם משהו ושאני צריכה עזרה בו. אבל כרגע אני בכלל לא רוצה להתחיל לשנות שומדבר :\

אני יודעת שהמצב דיי בעייתי.... אני חיה עם זה ומשלימה עם זה. אני מהצפון הרחוק. מאיפה את?

את אמיתית וכנה...בלי להכיר אותך אני קוראת אותך בכתיבה שלך...
זה שאת אומרת שאלו סתם דיבורים...ושטיפול צריך לבוא ממקום של רצון טוב... לפחות שאת לא מכחישה או משקרת לעצמך..אבל כנות ואמיתה כלפיי עצמך לא עןזר לנו עכשיו לא ככה?
אני מתל אביב...אגב.
תחשבי על זה עכשיו עמוק בתוכך..אם באמת היית חיה עם זה והכול היה בסדר הרי שלא היית יושבת במחשב ומחפשת איזשהו פורום ל-ה-פ-ר-ע-ת- -אכ-י-ל-ה!כדי לשפוך את שבתוכך!
עמוק עמוק בתוכך ישנו ההיגיון..הוא עוד קיים בך אני רואה...והוא זה שהוביל אותך להרגיש משהו..לא יודעת מה...אבל משהו שאת מרגישה שיש כאן קטע אצלך שלא מתנהל רגיל...שאולי אפילו חוסם לך את שביל החיים ליחיות כמו כולם..חישבי על זה..אני צודקת??
ומאיזה מקום זה בא אצלך?את בטח יודעת שאת רזה ולא שמנה..לפי נתונייך אני אומרת...האם זה בא ממקום של לירצות להרזות??ואם כן אז מדוע??אני שואלת ושאלי גם את עצמך..או שמא זה בא ממקום אחר??ממקום כלשהו שישנו כאב או שהיה בחיים שלך וזה הדרך שלך לבריחה??מה את אומרת??אשמח להיות לך כאן..ולשתף אותך גם על עצמי במידה ותירצי...
אני אומרת את כול אלו כי אני עכשיו בשיא...בתהום...ואני רוצה כל עוד אני יכולה אולי לעזור לאחרים אם אני עדיין מתקשה לעזור לעצמי
לילה טוב...שלך
מיקי.

תודה על ההבנה, ועל התשומת לב, ועל זה שאת באמת קוראת אותי... הייתי צריכה מישהו כזה, שידבר באותה שפה שאני מדברת, וטוב לי שמצאתי אותך כאן, באמת. וזה מה שחיפשתי כשבאתי לכאן, זאת התשובה לשאלה שלך - למה באתי לפה? כי חיפשתי גם עוד כמוני. אני לא ידעתי לאן אני נכנסתי, ובאיזה מצב אני, באמת שאני לא יודעת. אפילו סיפרתי לחברה שלי מה שאני מרגישה, ושאלתי אותה מה היא חושבת, אם באמת יש לי הפרעת אכילה? אם אני נחשבת לאנורקסית או סתם מישהי עם בעיות אכילה? מה אני? בגלל זה בעצם באתי לכאן לפורום, בשביל לקבל חוות דעת מאנשים שבאמת מבינים וחוו גם חוויות דומות ואחרות. הרי אנחנו בסופו של דבר נמצאות באותו מעגל...
אני יכולה לגמרי להזדהות עם מישהי אנורקסית או עם הפרעת אכילה, כי יש לנו את אותה הדפקה. רק מה קורה אחרי זה שמשלימים עם העניין? עולם אחר לגמרי. נכון או לא?

אז למה בעצם זה קורה לי?
אני לא חושבת שזה בקטע של בריחה או קטע טראומתי שקרה לי בעבר, כמובן שקרו לי הרבה קטעים לא נעימים בעבר אבל אני לא חושבת שזה נובע מזה.
הרצון לרזות תמיד היה לי בראש. וכרגע אני רזה נכון, יחסית אני מבסוטה מעצמי ומהגוף שלי, ואני רוצה שהוא ישאר ככה. בגלל זה אני לא אוכלת מעבר למה שהרגלתי את הגוף שלי לספוג כי אני רוצה לשמור עליו. כמובן שלא הייתי מתנגדת להרזות עוד, אבל אני חושבת שכבר הגעתי לגבול. ואני לא אחצה את הגבול הזה... כי בשביל לחצות את הגבול אני באמת חושבת שאני אצטרך לעשות דברים קיצוניים, ואת כבר יודעת שבגישה הזאת אני לא. אני יאכל יותר מתפוח אחד ליום ואני לא אקיא את מה שאכלתי אח"כ, וזה בגלל שאני לא יודעת להקיא בכוח חחח
זה רק בשביל לשמור על הרזון, נטו. אם אני משמינה טיפה, אני ישר נהיית בדיכאון. כל הצבא הכחשתי למצב שלי וכשהתגייסתי... קטסטרופה. עשיתי דיאטת רצח. ירדתי 5 קילו אחרי חודש משו כזה. יש מצב שפחות.

עכשיו מיקי, אני מאוד מעריכה את מה שאת עושה בשבילי, וזה שאת רוצה לעזור לי בגלל שהיית במצב הזה גם, אבל אני מאוד לא אוהבת לספר רק על זה, ואני את האמת גם לא רגילה לספר רק על עצמי כי בדר"כ אני זאת שמקשיבה לאחרים והם פחות מקשיבים לי. אני סוג של ה"פסיכולוגית" לחברים שלי. ואני אוהבת את זה מאוד. אבל יכול להיות שגם הגעתי לכאן בשביל לשפוך את הלב לאנשים שבאמת מבינים. ותודה, באמת תודה. אבל אני רוצה שתספרי לי גם על עצמך! ושתוציאי דברים מהסיסטם, אבל רק אם את רוצה, באמת. אני אשמח לשמוע ולהקשיב וגם לייעץ, כי אני באמת מרגישה שאנחנו באותו הסיפור...

היי..אין לך על מה להודות לי..אני שמחה "לעזור" או יותר נכון לתמוך במי שרק אפשר..
אתייחס לדברייך..כתבת שאנחנו באותו סיפור...לא מדוייק בכלל..בוא נאמר שאנחנו "שיייכות" לאותה משפחה ארורה משפחת הפרעת אכילה..זה קודם..כי לדעתי את בתוך זה אבל לא מבינה בן פיזית והן נפשית כאחד מזה באמת אבל לסבול על בשרך מהבאלגאן הזה...אני אספר לך כבר גם כדי שתביני ואולי זה יעורר אצלך משהו וגם כי ראיתי שרשמת שבא לך לשמוע גם עליי..בעיקר כי את בדרך כלל זו שהיא פסיכולוגית לחבריה..אז כמה מצחיק וגם אני כזו לסובבים אותי..כמה עצוב שלעזור לתמוך וליהיות אוזן קשבת לאחרים אני תותחית...אבל לעצמי?רק נזק...
אני יודעת ומבינה כמה מוזר זה פתאום ליהיות המרכז..בבעיה הזו..שאת זו שבצד הנתמך..מכירה גם את זה...אז ככה..על עצמי..בתמצות אוכל לומר לך שעברתי לא מעט חוויות לא נעימות בחיים שלי..יתכן וחלק לא קטן היו אותם מיקרים ש"הובילו"אותי לנחות במעגל ההרסני הזה..אבל מה?לא אוכל לעד להאשים גורמים או נסיבות...אני יכולה כמו שקורה לי לאחרונה להבין מה גרם ואו גורם לי ליפול..ועכשיו אחרי שנים..להבין מה קרה לי..למה..ומעכשיו זה בידיים שלי..או להישען על הבעיות שהובילו אותי..או להגיד עצור!אני מבינה כל כך הרבה שלא הבנתי..ועכשיו שיש תשובות הגיע הזמן לתקן!(ולא שיש לי כל כך הרבה ברירות!!אני במצב איום..לא יעמוד בטרוף הזה פיזית או נפשית.אז ככה..אכשהו מצאתי את עצמי..עושה דיאטה..בגיל ההתבגרות..תיראי "מלאה"תמיד הייתי זו היתה אני..אבל בדיעבד שחושבים על זה..מלאה..הייתי משהו כמו 3 4 קילו ממה שכיביכול "מותר"..וזה נורמלי לא?בכל מקרה מדיאטה תמימה..זה הפך לאובססיה..לכל הקשור לאוכל משקל דימוי עצמי..וככול שהשנים עוברות..הכול ניהיה כרוני..פסיכוטי..באמת שאני לא יכולה לתאר לך במילים מה קרה וקורה לי...אני רק יכולה לומר לך..שמדיאטה תמימה...אז היום..זה הרעבות..אני פשוט גוועת!!!ואז מגיעים הבולמוסים!!!כמויות של אוכל אדירותת!!והקאות..עשרות פעמים של הקאות ביום!!את מבינה??וצעירה כמוני?תשושה כל הזמן..עצבנית רעבה עייפה חיוורת חלשה דפיקות לב סחרחורת.והרי האשליה הזו של הפרעת אכילה גורמת לנו לחשוב שאם נרזה לא משנה איך ניהיה יפות?כמה מצחיק ואבסורד..אני ניראת זוועה..פשוט חולה..ואני נשבעת לך שאני מסתכלת על התמונות שלי מפעם..בא לי לבכות..לא מאמינה שאותו אחת היא אני..רוצה לחזור למי שהייתי..אבל מה ?אין לי אומצ?או שמא יש לי?אני כבר לא יודעת...נפש מסכנה ועייפה...זה מה שאני.וכן..פעם זה נבע מרצון להרזות...עכשיו..אממ אולי גם קצת אבל פחות..זה ניהיה וממשיך ממקום של דפוסים והרגלים..מעשיים וחשיבתיים שחולחלו עמוק במוח שלי!ואת לא מבינה כמה קשה זה ניהיה לי!!!
באמת שיש לי עוד המון לספר..תשאלי מה שתירצי..ושמח לגרום לך להיפתח גם את ולבטוח..
*מיקי*

באמת שזה כיף לחלוק סיפורים עם אותה משמעות. זה אכשהו מוציא מועקה מהנפש. וחנוק לי.

אני מבינה שבאמת נכנסת לבלאגן מסריח מאוד,
מה את עושה בשביל לצאת מזה עכשיו?
את לוקחת טיפול או שאת מטפלת אישית בעצמך?
ותוך כמה זמן מאז שהתחלת את הדיאטה ה"תמימה" לקח לך להגיע למצב הזה?

דיברת על כל מיני חוויות לא נעימות שקרו לך בחיים ובגללם נסחפת למצב הזה.
את האמת גם לי יש חוויות לא נעימות שעברתי בחיים, ואני לפעמים חושבת לעצמי שאני הסיבה להם, ואני מכניסה את עצמי לתוך החוויות האלה, ויש אנשים שהיו עושים החלטות חכמות יותר ולא נכנסים לדברים האלה מהתחלה. אני יודעת שזה פתאום לא נשמע קשור לפורום הזה, אבל יכול להיות שגם השיגעון שלי באוכל נובע מזה. ואני בעצם מחליטה מה יהיה איתי ועל הבריאות שלי ועל הרגלי האכילה, לא ככה? כולנו מחליטים. ובתכלס - זה הכל באשמתינו.... אנחנו אחראים לכל זה. השאלה איך מתמודדים עם זה, ואיך הופכים את הגלגל ומחליטים לשים לזה סוף, ופותחים דף חדש ומתחילים להבריא. נפשית ובריאותית.
זה קשה...מאוד קשה אין מה להגיד.

העיקר שאנחנו פסיכולוגיות לאחרים אבל לעצמנו ממש לא :)

אז ככה..הדיאטה "התמימה" הזו שבאמת היתה תמימה ומטרתה היה להשיל בסה"כ 3 או 4 קילו החלה לפני דיי הרבה שנים..בכתה י" משהו כזה..ועכשיו תיראה מה זה..אני בת 23...לשאלתך המצב האיום הזה קיים בעיקר ב-4 שנים האחרונות אם כי בשנתיים האחרונות זה השיא של הגיהנום!!!
מה אני עושה עם זה?אממ שאלה טובה...אוכל לומר לך שבעבר לא מיזמן טופלתי...(הייתי באישפוז מלא..זונדה..נוזלים..עלייה מרובה במשקל..וזה קרה אפילו לא מעצמי!!פשוט קרסתי בפתח ביתה של סבתי..ומישם התעוררתי מאושפזת במחלקה...)היתה עלייה ואז הגיעה הנפילה שלי...ומאז לא טופלתי..ומצבי החריף ומחריף פיזית ונפשית כאחד!
אני שוקלת בכובד ראש להתחיל טיפול חדש\או בתחילה לנסות עד אז בכוחות עצמי..אני רק מתלבטת איך ומה לכול הקשור לטיפול...אם כי מאוד קשה לי..והלב שלי..הגוף שלי..והנפש שלי..לא יחזיקו עוד יותר מידי זמן עם ההתעללות הזו!!!אני גמורה למען האמת...
מה איתך?נשמע כי לקחת לצומת ליבך לא מעט ממה שרשמתי לך..האמיני לי יקירתי...את לא רוצה להגיע למצב רדוד וכואב כל כך...את באמת לא מבין כמה זה נוראייי...את לא מבינה...אני רושמת לך ויורדות לי דמעות...בבקשה מימך..תשמרי על עצמך מעצמך!
ואת??טיפול באופק??רוצה בכלל??
כאן בשבילך.
<מיקי>

אני מקווה שאחרי הנפילה הגדולה שלך את תוכלי לקום כמו גדולה ורק לעלות. ובעיקר בכוחות עצמך, זה הכי חשוב.
מעניין אותי מאוד לדעת, מה היו הרגלי האכילה שלך? מה היית אוכלת כל יום?
אני מאמינה שאת תוכלי רק להעלות בעצמך, טיפול יכול לעזור לך בהחלט אני יש לי הרגשה שהרצון שלך רק יחזק אותך ואני מבינה שאת עייפה, ומותשת וגמורה, אבל תחשבי שזה רק יחזק אותך ויחשל אותך, גם לשנים הבאות, ואת תסתכלי אחורה ותחייכי...

אני עדיין עם ההרגלי אכילה שלי... מנסה כמה שיותר להיות שבעה מתפוח בלילה או מסלט וקוטג', לפעמים גם עם פריכיות עם קוטג' כשאין כוח להכין סלט או שסתם לא בא לי.
לפעמים כשאני יוצאת בלילות לפאב עם חברים אני "מגזימה" ומזמינה אדממה חח, מכירה את זה? אז הבנתי שזה ממש לא משמין, ככה שאני עוד אכשהו מרשה לעצמי. וזה מבחינתי גם נחשב לחריגה מצידי אבל אין מה לעשות.

אני לא יודעת עד כמה זה יזיק לי... באמת שאני לא יודעת.
בדיוק עכשיו חזרתי מארוחת צהריים קלה, אכלתי הרבה סלט, עם אבוקדו, קצת קצת בטטה בתנור. אני מרגישה ששבעתי לכל היום. הגוף שלי רגיל לזה.

טיפול אני לא יודעת, זה נשמע לי מוזר כל הטיפול הזה, בכלל לא חשבתי על ללכת לטיפול עד שהעלת את הנושא.

בכל אופן, איך את מרגישה היום?

שלום לך,
קודם כל טוב שאת רוצה להיות מודעת לנושא ולבדוק את עצמך. המשקל אינו הנושא היחיד פה אלא ההשפעה של האכילה על מצבך הנפשי, המחשבות, התחושה שאת לא מסוגלת לאכול פחמימות או לעלות במשקל, הפחד מאכילת דברים "משמינים". כרגע התזונה של מאוד לוקה בחסר ולא בריאה לך ולגופך. לגבי הגדרה האם מדובר בהפרעת אכילה או לא, איני יכולה לאבחן זאת דרך האינטרנט. אני ממליצה בחום לפנות לדיאטנית שתעבוד איתך לאט ובזהירות על תפריט יותר מאוזן בו את וגופך מקבלים את כל מה שאת זקוקה לו. לגבי המשקל, היא תוכל לומר לך אם את במשקל תקין או לא ולפי זה להחליט על תפריט. יש מצבים בהם שומרים על משקל אך מאזנים את התפריט. ההמלצה שלי היא לפנות לדיאטנית מתחום הפרעות האכילה, כי לה תהיה הבנה יותר עמוקה לגבי הפחדים שלך ממאכלים מסויימים, מעליה במשקל וכו'.
בהצלחה

תודה רבה... אני אחשוב על זה. אני חושבת שכשאני אהיה מוכנה לזה אני אתייעץ עם דיאטנית.