סיפור

אני בת 28, ומזה עשור אני נעה על התוואי שבין אנורקסיה לבולימיה. אני רוצה שהבנות הצעירות והיפות ששוקלות בכלל להפסיק לאכול או להקיא או לעשות משהו קיצוני יקראו את המילים האלו טוב.
עברו עליי העשר שנים הכי אומללות בחיים שלי. בגיל 16 הייתי מסתכלת על תמונות של דוגמניות ואומרת לעצמי - אוי כמה שהן יפות. הייתי צוחקת כשהייתי קוראת סיפורים על אנורקסיות שמסרבות לאכול. בראשי אמרתי, כשאגיע למשקל x אז אוכל לשוב לאכול, רגיל כאילו כלום, כי אני כבר רזה.
זה לא עובד ככה. לא חוזרים לאכול. הגוף שלי לא עיכל ארוחה אחת שלמה כבר עשור. אני שונאת אוכל ואוהבת אוכל. אבל בעיקר שונאת. איך אפשר לשנוא אוכל? זה כמו לשנוא אוויר או מים. אני שונאת אותו אני שונאת שכל מה שאני בעיניי מוגדר על ידי אוכל. מוגדר על ידי גוף. על ידי חולשות, ואובססיות, ואשמה. בנות - האשמה תאכל אתכן. האשמה של אמא שתבכה ואבא שישתוק, של האחים שלכם מסתכלים עליכם במבט לא מזהה. מבטים כועסים, מודאגים, עייפים, מוותרים.
הפסקתי לאכול לפני עשר שנים. זאת הייתה הטעות הכי חמורה שעשיתי בחיי. במהלך השנים האחרונות הפסדתי את עצמי. לא הסכימו לגייס אותי, לא נסעתי לטיול במזרח או בדרום אמריקה, עליתי הון תועפות להוריי, אמא שלי עדיין לא ישנה טוב בלילה, אולי זה בגלל שאחת לכמה חודשים צריך לאשפז אותי בשל דלקת כזו או אחרת, או כי אני מתעלפת סתם ככה. אבא שלי כבר ויתר. האחים שלי כבר לא בבית. אבל אני כן. בגיל 28 עוד אצל ההורים, כי איפה עוד אוכל להקיא?
אתן לא אחרת, זה נשמע נורא להגיד, אבל כשתקראו את זה ותגידו אני כן יכולה להפסיק לאכול חודש ואז לחזור לאכול רגיל, אתן תרמו את עצמכן. ואתן לא רוצות לבדוק את זה. כי אתן לא תוכלו.
וזה מעגל קסמים אכזרי. הכי אכזרי שאני מכירה. ומאותו רגע החיים ריקים. יש רק שחור ואפור, ועננה של דיכאון שלא מרפה.
אל תתחילו, אל תתפתו. זו המחלה הכי מבודדת. אתן לבד. תמיד לבד. עם האשמה, מול המראה, מול המקרר, מול האסלה. אנורקסיה זה מבחיל ומביך, ובולימיה זה מלוכלך ומבזה.
תהיו חזקות ואל תיכנעו לאיזה צו אופנה, או חברה שמעריצה רזון. זה נשמע כל כך קלישאתי אבל זה מה שזה.