הפרעת אכילה.. =/

טוב אז ככה.. אני קוראת פה את כל ההודעות כבר כמה ימים.. ובכל הודעה אני מרגישה הזדהות וקצת כאילו אני כתבתי את זה בעצמי...
אני בת 19, חיילת.. הכל התחיל כשהייתי בת 17. חברה טובה שלי חלתה באנורקסיה.. אכלה תפוח או מלפפון ליום וירדה לאט לאט למשקל של כמעט 40 קילו. בנוסף גיליתי שחברה טובה אחרת שלי בולימית והגיעה למשקל 45 קילו.. שתיהן היו חולות מאוד.. למזלן הצליחו לצאת מזה (עד כמה שאפשר), לעלות במשקל ועד היום הן בטיפול פסיכולוגי...
ועכשיו איפה אני בתמונה!? באותה תקופה ממש לא הבנתי מה זה אומר להיות חולה בהפרעות האכילה האלה!? הייתי תמימה וקלוריות זה הדבר האחרון שעיניין אותי כשאכלתי.. מעולם לא הייתי שמנה, להפך, תמיד הייתי רזה וזכיתי למחמאות על המראה שלי.
וכמו ברוב הסיפורים, זה התחיל מדיאטה תמימה.. אולי הושפעתי מהחברות שלי.. והחלטתי שאני מתחילה "לשמור" על מה שאני אוכלת כדיי לרדת איזה 2-3 קילו.. באמת שסתם מתוך מושפעות יתר... וככה עם הזמן זה הפך לאובססיה. כיום אני עושה דיאטה בלי הפסקה, כועסת על עצמי אם אכלתי משהו "משמין", מכורה לספורט.. אם אני לא עושה ספורט אני נכנסת לדיכטון וממש כועסת על עצמי.. אני מרעיבה את עצמי, נמנעת מארוחות לפעמים אני גם טוחנת ברגע אחד ללא שליטה (בולמוס).. כל זה מלווה במצבי רוח נוראיים.. כעס על עצמי.. ואני ממש מרגישה שנאה כלפיי עצמי!
מצד אחד אני יודעת שאני רזה ותמיד מחמיאים לי.. מצד שני אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי.. זה כל הזמן בראש שלי, כל קלורייה נספרת בקפידה..

אני כל כך שונאת את זה.. אני רוצה לאכול בכיף ולא לחשוב על כל פירור.. אבל אני פשוט לא מצליחה!!! אני חושבת לפנות לטיפול אבל אני מפחדת בעצם להודות בזה שאני סובלת מבעיה.. אני לא רוצה שהמשפחה שלי תחשוב שאני איזו חולת נפש.. תמיד ההורים שלי היו שמחים על כך שאני ילדה בריאה ונורמלית לעומת החברות החולות והלא ממש שפויות שלי..
אני מרגישה ממש אבודה.. אני מפחדת שזה ידרדר ובסוף אני באמת אגיע למצב של תת משקל.. כרגע אני עדיין בסדר.. אבל אני מפחדת שזה ימשיך ובסוף אני באמת לא אצליח לשלוט במחשבות הנוראיות האלה. נמאס לי להיות בדיכטון בגלל זה. אני יודעת שזה לא נורמלי וזה לא מגיע לי!

אני באמת אשמח לכל תגובה.. זה ממש חשוב לי..
תודה על ההקשבה.