שאלה

היי!
ליאל, בת 21, בגובה של 1.55 ובמשקל של 47.5
לפני 4 שנים ירדתי משמעותית במשקל בתקופה מאוד קצרה. זה התחיל בצורה מבוקרת ונכונה והפך בסופו של דבר להרעבות בשילוב של המון ספורט, עם כוחות אינסופיים שעד היום אין לי מושג מהיכן הגיעו. בכל זאת אי אפשר להגיד שלא הייתה לי שליטה על עצמי, היה לי יעד וכשהתקרבתי אליו האטתי את הקצב. מה שעצר בעדי מלשמור על ההישג היו תגובות הסביבה, פגישות עם יועצת/פסיכולוגית ביה"ס בזמנו, מעקב אצל דיאטנית, דאגות של אמא..כל הטריקים להסתיר את הרזון/ לא לאכול/ המחשבות/ ההשוואות ביני לבין אחרות שרזות יותר..הכל מוכר לי..אבל יצאתי מזה כי אני רציתי, לא כי הכריחו אותי. וכל ההקדמה הזו כדיי להסביר שאני לא חושבת שהייתי אנורקסית.
זה לא שאני לא מבינה למה זה פסול, זה פשוט כי ככה טוב לי. היום במצב הנוכחי אני לא מרגישה בנוח עם עצמי. תמיד שואפת לחזור להיות רזה.
אני לא טרודה במחשבות על האוכל במשך היום כשאני עסוקה..אבל כן, בערב או ברגעים של חוסר מעש..מתחילה לחשוב על איך יכולתי לאכול פחות, על אילו מאכלים לוותר, איזו דיאטה להתחיל הפעם..
אבל בכל פעם שאני מתחילה דיאטה וסוף סוף מצליחה לעמוד בה, אני נזכרת בתקופה ההיא, מפחדת להזיק לעצמי או לאבד שוב מחזור, ומתוך טראומה אוכלת יותר..כדיי לא לחזור לזה..
תקועה במשקל, ומאוד רוצה לרזות..
אני מניחה שהכל בראש, נתקעת על מחשבות מהעבר-רוצה ולא רוצה לחזור לשם, אבל רוצה להיות רזה זה בטוח..והשאלה שלי היא- האם כל ההתעסקות היא בגדר הנורמלי או קצת מעבר?
כל אחת רוצה להיות רזה..ובזה אני לא שונה מאף אחת זה בטוח..ובכל זאת הגעתי לפורום הזה..
אני בעצמי כבר לא יודעת לאיזו תשובה אני מצפה, למען האמת. הסתבכתי.