לד"ר לירן מבקשת את עצתך

לא ברור לי די הצורך מה בדיוק קרה לבנך במהלך השירות הצבאי, והאם בעיית האכילה שלו היא תוצר לוואי של דיכאון או להפך. כך או אחרת, ברור מדברייך שהוא חווה משבר נפשי שמתמשך כבר זמן מה, משפיע מאד על מצבו - ואני מתאר לעצמי שגם על שאר בני הבית. במידה והמצב נמשך ללא שיפור, אכן חשוב שיקבל טיפול מתאים. נכון שלא ניתן להכריח מישהו בגילו לקבל טיפול (אגב, לא לגמרי מדוייק - במצבים של סכנה ממשית לעצמו גם את זה אפשר לעשות, אך אני מקווה שלא זה המצב עדיין), אבל בהחלט ניתן ורצוי להעביר מסר ברור: בבית שלנו, כשמישהו סובל מבעיה הוא מטפל ולא מזניח אותה. אנחנו רואים שיש בעיה שאתה סובל ממנה, ואיננו מוכנים לעמוד בחיבוק ידיים. אתה יכול לבחור איזה טיפול אתה רוצה ואיפה (אפשר לעשות מראש בירור עבורו ולהציע לו מספר אפשרויות ממשיות), אך עליך לבחור.
אפשרות אחת, אגב, היא לקבוע פגישה חד פעמית עם רופא משפחה או פסיכיאטר/פסיכולוג לצורך אבחון והערכה של המצב. פגישה אחת יותר "קלה לעיכול" מלהתחיל טיפול שלם, ויכולה להיות צעד ראשון בכיוון.

הפסיכאטר הצבאי המליץ טיפול בדיכאון, אתמול הלכנו לרופא שהמליץ שנטפל תרופתית בדיכאון, הוא ב BMI 15.3 ועם ברדיקרדיה דופק 46 הרופא לחץ שנפנה מיידית לטפול .
בצבא היה מדוכא ולכן לטענתו לא יכל לאכול ובמשך 10 חודשים צם והתדרדר. שוחרר לפי חודש מנסה לאכול לדבריו אך אוכל מעט וטוען שמרגיש מלא.

הצעתי לו שנרד למיון לפי המלצת הרופא וזה הוביל לתגובה קיצונית ממנו ואיומים .

הוא התחיל ללמוד פעם בשבוע מקצוע אחד וגם מצא עבודה ליום אחד בשבוע.

שאלתי האם לקוות שיצא מהדיכאון לבד - זה מה שהוא רוצה או לא לחכות וללכת לטיפול
אני פוחדת שזה רק יוביל לתגובות חריפות שלו .

באמת אנחנו במשבר אני עזבתי מקום עבודה ונשברת מלראות אותו ככה.

ואני גם פוחדת לדחוף לו כדורים הפסיכיאטר הצבאי המליץ על ציפרלקס - אני יודעת שיש כדור צמחי רימוטיב האם יכול לעזור במצב זה?


אני פוחדת להכנס בבן שלי ולגרום לקרע ביננו

וכן גם אני די בוכה ואבודה

מה לעשות??

תודה

ענת