סיפור מורכב...

שלום רב,
הגעתי לפורום הזה כדי להתייעץ..
המצב הוא כזה, פחות או יותר:
אני החלמתי (מותר לומר "לגמרי"?) מאנורקסיה ובולמיה. אובחנתי בגיל 16.5-17 והצלחתי לצאת מזה תודה לאל.
בזמן האחרון אני רואה את אחותי, בערך באותו גיל כמו שזה התחיל אצלי, מרזה ומתעסקת עם הנושא כמו שזה התחיל אצלי פחות או יותר (התעסקות בקלוריות ובספורט). היום אני לא גרה איתה כבר ואני לא רואה אותה ביום-יום אבל אני מאוד דואגת לה ולא יודעת מה לעשות וממי אפשר לקבל עזרה כי אני לא יכולה לתת לה להתדרדר, אני הייתי שם! אני יודעת מה זה שכואב לשבת/ לשכב ומעייף מידיי לעמוד, אני יודעת מה זה להיות בדיכאון רק כי "מתקרב זמן ארוחה"... אני מכירה את המחלה הזאת.
עכשיו, ברור שכל זה מחזיר אותי אחורה מבחינת המחשבה על כל זה ואני חושבת שאני חזקה מספיק כדי לא ליפול לשם בעצמי, אבל אני חייבת, פשוט חייבת לעזור לה! אני לא רוצה שהיא תסבול מזה גם. ומה הסיכויים שאם היא תיכנס לזה גם היא תצליח לצאת? אף אחד לא מבטיח את זה. כבר רצים לי סרטים בראש לאן זה יכול להגיע והדמעות מציפות..
אתם יכולים לעזור? להפנות למישהו שיכול לייעץ מה לעשות וכיצד להתחיל לפתוח את זה?