הפרעת אכילה...מאיפה מתחילים?

מהתיאור שלך נשמע שידידתך אכן זקוקה לעזרה, ויכולה להפיק תועלת מטיפול מתאים, על ידי אנשי מקצוע. נשמע שיש לך רצון עז להיות שם בשבילה ולסייע לה, ויש לה מזל שיש לה ידיד כה תומך. אבל אל תתבלבל בין תמיכה לטיפול - תפקידך כאדם קרוב אליה הוא לומר: אני מבין שיש בעיה, ואני חושב שכדאי שתטפלי בה. אם היא תרצה בכך, ואם אתה מוכן, אתה יכול להציע לה גם לסייע לה לעשות את הצעדים לקראת טיפול, אבל היא צריכה לגלות נכונות להיעזר בטיפול. מעבר לכך, האם ניתן לשקול שיתוף של הוריה בבעיה? במידה והיא מתחת לגיל 18 זהו הכרח, אבל גם אם לא רצוי לשתף את ההורים מאחר והם גורם תמיכה חשוב מאד במקרים כאלו. כמו כן, ניתן לספר לה על הפורום הזה ולהזמין אותה לקרוא ולהתייעץ בעצמה.

הקטע הוא שהבחורה הזאת לא מעוניינת בעזרה מקצועית(חוץ מפסיכולוגית שהיא הולכת אליה, יכול להיות שהיא הפסיקה אגב). הבחורה הזאת לא מעוניינת בעזרה כלל, היא בחורה אובדנית שאוהבת את המצב הנוכחי שלה(היא מעלה גיל 19). היא אוהבת את הסבל והכאב(והוריה יודעים אם אני לא טועה).
אני אישית לא מאמין בטיפול מקצועי שהוא אינו פסיכולוג בנוגע למחלה הזאת מאחר וטיפולים אלה הם בד"כ הכרחה של אכילה ולא שינוי מצב החשיבה שזהו הנכון.

בעקבות חוסר הרצון שלה בעזרה אני מבקש רעיונות אחרים, אולי רעיונות שיעזרו לי להתמודד איכשהו עם זה?(לא כי אני מרגיש שאני חייב אלא כי אני רוצה). אני לא מצליח לה לגרום לפנות לעזרה ואני לא מרגיש בעמדה מספיק חזקה "להלשין" עליה לגורם מוסמך אחר...

כבולמית בתהליך ארוך של החלמה.. אחרי מעל 10 שנים של מחלה וחיתוכים
לא יודעת למה.. אני לא נוהגת להגיב בדרך כלל..
אבל מה זה חשוב לעניין עצמו

אז ככה חברתך זקוקה מאד לעזרה מקצועית
ומדבריך לא היה אפשר להבין במאה אחוז מה המצב שלה עם המחלה אל מול ההורים ואל מול גורמי טיפול וכמו כן מה מצבה המשקלי
שכל אלו הינם גורמים די חשובים בעניין
האם ההורים יודעים שהיא מקיאה האם היא עדיין מטופלת אצל פסיכולוגיתוהאם היא בתת תזונה..
קצת רקע על המחלה ..
אמרת שאתה לא מאמין בטיפול שמאכיל ולא פסיכולוגי כי הוא לא משנה את החשיבה את המח אז זהו שזה לא מדוייק
קודם כל מרבית אם לא כל הטיפולים במרפאות וגם באשפוזים ששם כמובן מאכילים אותך(מניסיון, 4 ארוחות מסודרות ביום) המטופלת מקבלת כמובן גם טיפול פסיכולוגי וגם קבוצתי שכן זה ברור שזה הטיפול עצמו ולא האכילה
אבל האוכל הוא גם משנה את המח שכן במצבים של הפרעת אכילה יש ככ הרבה חסרים (גם אם לא רואים אותם בבדיקות דם אגב) שמשפיעים על המח ועל החשיבה ככה שאט אט מבלי להרגיש החברה שלך הופכת לאדם אחר, בעל מצבי רוח משונים, אוהב סבל, לא נהנה מהחיים, סרוטונין הוא רק חלק קטן מהבלגן שמתחיל במוח כשהמשקל מתחיל לרדת בעיקר במצבים של אכילה מצומצמת או הקאות רבות
בנוסף לכל זה יקירי הקאות משבשות את מאזני האלקטרוליטים בדם שכן האשלגן למשל שהוא מינרלשבין השאר אחראי על פעילות תקינה של הלב- כלומר הקאות מורידות את הערכים שלו דבר שיכול תוך שעות להביא את חברתך וכל בולמית אחרת למצב של סכנה לדום לב, לא רבות יודעות את זה ואחרי פעמיים בבית חולים במצב כזה אני חייבת להגיד לך שזה נתן לי פורפורציות על החיים ועל הרצון שלי להלחם במחלה הזוועתית הזו.
אגב הרשת מלאה חומר מידע על המחלה ומקומות טיפול. אני יודעת שבצבא יש גם מסגרת טיפול והכל שם בחיסיון מלא.
אז ספר לה את כל זה.
תן לה לקרוא..
ואני מקווה שאולי בדבר מה קטן עזרתי
כל מה שאני יכולה לומר זה שיש היום טיפול ושהיא לא לבד
ושנראה כמו שאמר לך לירן שיש לה גם ידיד וחבר קרוב ותומך כמוך אז יהיה לך בטוח יותר קל אבל אל תשים את עצמך בתור המטפל שלה בעיקר בגלל שהיא לא תרצה אותך שם וגם כי יש אנשים שלמדו הרבה שנים בשביל לעשות את זה טוב
תן לה כתף ושיהיה לכם בריאות והצלחה
ותודה לך שאתה דואג לה

מצטער על הבורות ;)...
בכל מקרה אני שמח על התגובה שלך אבל שוב, הבעיה היא להביא אותה לרצות את הפיתרון הזה...אני לא מאמין שבגיל כזה אפשר לכפות עליה ואם אני הולך לבד ומספר אני מסכן אותה בבעיות בצבא ואולי אפילו שיעיפו אותה...
איך אני גורם לה לרצות לקבל טיפול?...הרי מנסיון שלי עם עוד בחורה בולמית בעבר שאני כבר לא בקשר איתה, זאת מחלה שבד"כ אנשים עיקשים להישאר בנתיב ההרסני הזה...

תודה על העזרה =]

אני בטוח שמאד מתסכל עבורך לראות אדם קרוב אליך במצב מזיק ומסוכן, ללא נכונות לקבל עזרה. ספק אם זה מנחם, אבל התסכול הזה הוא מנת חלקם של אנשים רבים שאהוביהם סובלים מהפרעות אכילה והודפים טיפול. למרבה הצער, מעבר לאפשרויות שהוצעו לך פה, אין לך מה לעשות: כאשר מדובר בנערה בוגרת, שאינה במצב של סכנה מיידית לחייה, הבחירה בידיה בלבד.

אפשר להתייעץ אתך בפרטי?