אבודה

לאחרונה, ימי ראשון הפכו סיוט עבורי.
זה יום בו אני לא עובדת, ונמצאת בשעות הבוקר לבד בבית.
באופן קבוע הבקרים של יום ראשון הפכו לזמן שלי "לחגוג" עם האוכל.
לבד, בלי שאף אחד יראה – אני יכולה לאכול ולאכול ולאכול, להקיא ושוב לאכול ולאכול ולאכול – ולהקיא.. ושוב... ושוב.
בצהריים בימי ראשון יש לי טיפול. לאחרונה, ובעיקר מאז שנושא האוכל מקבל יותר ויותר מקום בטיפול (אחרי 4 שנים של טיפול, בחודשים האחרונים, זה עולה יותר ויותר, מה שלא התאפשר, או מה שלא איפשרתי עד עכשיו) – אחרי כל שעת טיפול אני יוצאת מדוכאת, עצובה, כעוסה, בוכיה, ובעיקר – אבודה.
א ב ו ד ה .


אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להפסיק עם הפרעות האכילה האלה. זה נראה לי בלתי אפשרי.
מרבית חיי אני נסחפת במערבולת הזאת, אין לה התחלה, אין לה סוף.
לא חושבת שאפשר להגיע לשורש העניין. כל השאלות האלה שעולות בטיפול – למה אני אוכלת כמו שאני אוכלת? מה הדבר הזה שאני מרגישה או צריכה ובמקום להגיד אותו אוכלת ומקיאה? איך אפשר לעשות אחרת? כל השאלות הנוראיות האלה משאירות אותי סחוטה, ריקה. נצבת מולן ריקה, בלי שום תשובות. רק "לא יודעת" כל הזמן. מתוסכלת כל כך לשמוע שוב ושוב את המטפלת שלי שאומרת שאני כן יודעת, לפחות חלקית. אין לי תשובות. יש רק עובדות. והעובדה היא שהאוכל ממלא בי משהו, משהו שאין לו שם ואני לא מסוגלת לתת לו שם.

ואיזה יחסים חולניים יש לי איתו, אלוהים. אהבה עזה ושנאת מוות בעת ובעונה אחת.
משהו מזה הגיוני בכלל?....
אני מודעת לעובדה שהאכילה הזו וההקאות פוגעים בי. אני מרגישה כל קילוגרם שמתווסף, נדהמת מהקצב המסחרר בו הקילוגרמים מתווספים. מתביישת. כל כך מתביישת. כואבת, סובלת.
אבל לא מפסיקה.
גם לא יכולה וכנראה לא רוצה לוותר עליו. הוא שלי. הוא אני. ואין לי כלום אחר. אני לא יודעת כלום אחר.
האכילה מרגיעה, ומנחמת. ואפילו אם רק לשבריר שניה, זה מה שהיא עושה.
ואפילו שאני יודעת שאחרי הרגע המטושטש הזה, ההאי הזה שהאוכל נותן לי, יש את הדאון. והוא כואב, אני לא עוצרת.
ואני כבר כל כך רגילה, פשוט לאכול. ואולי אני פשוט נורא עצלנית ומוותרת לעצמי כל כך בקלות, ולא נלחמת חזק מספיק.

אני עייפה מהמלחמות. מהקולות. מהמחשבות. מהרגשות.
וחוסר הודאות הזה משתק.

ניתוח לקיצור קיבה – אנשי המקצוע דוחים על הסף בטענה שזה לא יכול להיות פיתרון. לנסות לא לאכול – מבחינתם גם זו לא אופציה כי לא אחזיק מעמד. אז מה נשאר? מה לעשות?? מה לעשות???

א ב ו ד ה.
עצוב לי. לבד לי.