דילמה pph

תודה רבה לך- על ההתייחסות הרצינית!

שני דברים- רק כתגובה:
1. גם אני הייתי מוכנה לנסות עוד קשירה, אבל: הרופא שעשה לי את הראשונה( והוא מאד מאד מנוסה בכך)- "מפחד" לגעת בי- וזה ציטוט שלו! לדעתו- אני רגישה- והגוף שלי ממש רגיש- והוא אמר "שזה שוב סיפור שלא ייגמר"- הקשירה. - מה זאת אשמתי??!! שדיממתי? ושהוא לא הצליח להתגבר על הדמם- אלא רק אחרי חודש וחצי של דמם לסירוגין- הוא סופסופ החליט לצרוב- וזה עזר!
ביקשתי שיקשור שוב- ואז כשאמר "שמפחד" , אז אני בעצמי אמרתי לו שאם אדמם- אז שיצרוב....
הוא לא רצה.
דבר נוסף: רופא אחר- אמר שלא ניתן לקשור כרגע. כי הרקמה- טחור/רירית מאד נמוכים. ולא ניתן לקשור כשזה כ"כ למטה- וקרוב לפתח פי הטבעת.- שלא עושים כזה דבר.

2. כל הרופאים- שהזכרתי ( פרט לד"ר גרינברג)- אמרו שאם ניתוח: אז רק ה סטפלר. כי כל השאר- דופלר וכ'ו- לא מטפלים ברירית צנוחה/עודפת.

ושאצלי צריך גם משהו שמכונה: RAR. ???

כך שלמעשה- כרגע, אין לי כתובת לטיפול. פיקרסקי= ניתוח סטפלר.
כל השאר= "לא לעשות כלום".

אז מה אני אמורה לעשות? לחכות עד שאדמם כל פעם? ורק אז מישהו יואיל בטובו לטפל בי? או שאז יגידו לי- "טוב- לכי לניתוח סטפלר".

אגב: איך ניתן להגיע אלייך- במידה וארצה? ( כללית "מושלם"? ביטוח פרטי - "הראל" ?- האם יש אפשרות בדרכים אלו- ואם כן- כיצד?).

תודה שוב!!!

ושאלה אחרונה: האם מותר לי לעשות ארובי? קפיצות וכ'ו? או שזה עלול להזיק למצבי?

קודם כל - את מגזימה - לא צריך להשתגע.
פרוצדורה לטחורים מבצעים כדי לטפל בסימפטומים ולא במימצא.
את צריכה לתת לעצמך דין וחשבון עד כמה הטחורים מפריעים לך והאם מיצית את האופציות הטיפוליות שאינן ניתוח. העם היציאות שלך מוסדרות נכון, שאם לא כן זה יגדיל את הסיכויים לחזרה.
אין בארץ מערכת מעקב אחרי תוצאות של ניתוחים ולכן אי אפשר לדבר על הסטטיסטיקה המקומית אבל העולמית מדברת על 10-15% חזרה בטווח הארוך של ניתוחי PPH.

ראשית, תודה על התייחסותך.

שנית- לא נתנו לי אופציות טיפוליות- שאינן ניתוח. זאת בדיוק הבעייה!

עברתי קשירה אחת. שהביאה לדימומים. כאשר הדמם התגבר- ולא פסק- גם אחרי חודש וחצי מהקשירה, בסופו של דבר צרבו לי את הכיב/ כלי דם שנשאר פתוח. זה עזר. אך כאמור- אני סובלת מדימומים מידי פעם. ומגרד.

וזה מה שמשגע אותי. הייתי רוצה לא לסבול כלל בחיי מהתופעות האלו. כפי שעד הלום- גיל 34 - לא סבלתי. כאשר אני רואה דמם באסלה אני נורא נורא מזדעזעת ומפחדת.

באשר ליציאות: הן בדר"כ סדירות: בבוקר- פעמיים. ( בהפרש של חצי שעה בין פעם לפעם). אח"כ: לפעמים עוד יציאה- בערב/ אחה"צ, או בכלל לא.

לפעמים אני חשה תחושת מלאות ולחץ בבטן- וכמו צורך ליציאה. אך לא מצליחה. ו"משתדלת לעזוב את זה".

אני אוכלת קווקר כל יום בערב- וזה מספיק לי. כאשר אני מוסיפה גם בנפייבר בבוקר- יש לי יותר מידי יציאות. שזה גם לא בריא, לא?

זהו זה.

אם הניתוח לא היה כזה מסובך, וכמו ששניים מהפרופ' הבכירים הללו אמרו לי: "זה עלול גם להיות יותר גרוע אחרי הניתוח". אז הייתי רצה לעשות אותו.

פשוט- אין לי כח יותר לחיות עם טחורים.

הרופאים הבכירים הללו, הכניסו בי כזאת חרדה , פחד ואף זעזוע מהניתוח הזה- וגרמו לי להבין שהוא "לא כזה מוצלח" - עד שאני נחרדת מהמהחשבה לעשותו. וגם פרופ' פיקרסקי שהוא היחיד שהמליץ לי "ללכת על זה" - נתפס ( בעיני חלק מעמיתייו, ולכן גם בעיני)- כ"נלהב מידי לנתח"... או ככזה שממליץ על ניתוח בכל מצב ולכל אחד. ולכן- אני נורא מפחדת.

האם תוכל אתה לאמר לי כמנתח מהו המקרה הכי גרוע שבו נתקלת לאחר הניתוח הזה?

כך אני מוצאת עצמי נעה על רצף שבין "גרוע" ל"גרוע יותר".

ואני רוצה לחיות שוב טוב!

מה עושים??

אגב: הפרופ' שמתנגדים- אותם ציינתי, חושבים שאני מגזימה בתיאור הפגיעה באיכות חיי, -יחסית למה שהם רואים בבדיקה. הם חושבים כי "לא נורא לחיות עם דמם מידי פעם או גרד". וזה עדיף על ניתוח. הם רק המליצו על תרגילים לחיזוק רצפת האגן.

כך שהכל יחסי. אני מאד רגישה- ואני חושבת שאיכות חיי מאד נפגעת מהמצב הזה- במיוחד מחוסר היציבות: פעם טוב, ופעם רע. זה מעייף נורא. ונמאס לי.

אבל כ"כ הפחידו אותי מתוצאות הניתוח הנ"ל- עד שאני מבינה שיהיה בטוח גרוע יותר אחריו. ולכן- גרמו לי להבין שעדיף לי להסתגל למצבי היום- ולקבלו- וללמוד לחיות איתו.

בגלל זה אני משתגעת.

אם אני מסכם - חייך כרגע לא נוראים אם כי בעיניך כן.
להסדיר היציאות עם בנה פייבר זה טוב ומומלץ. העיקר לא לשבת הרבה בשירותים ולא ללחוץ.
החיים הם לא פרפקט ולפעמים צריך לחיות עם מה שיש.
זה שהיה לך פעם דימום אחרי קשירה לא מעיד על כך שיהיה גם בפעם הבאה. זה מאד תלוי בנסיונו של המבצע. אפשר לשקול להוסיף גם צריבה באינפרא-אדום לקשירה.
בנוסף - PPH הוא לא הניתוח היחידי למצבך, אפשר לשקול גם תפירה/קשירה של הטחורים, עם או בלי שימוש בדופלר. זה גם יכול לטפל בבעיה כמו שלך.
מעבר לכך אינני יכול להוסיף מכיוון שלא בדקתי אותך.
בכל ניתוח יש סיבוכים אפשריים. חומרתם שונה כפי שגם תדירותם.
את חייבת להסתכל בראי ולתת לעצמך דין וחשבון על מצבך נעכשוי וחומרתו האמיתית.