משתגע....

שלום רב.
אני בן 22-23, מאז שהשתחררתי אני כמו פרח גוסס , לא יוצא מהבית רק דברים קריטיים ושואף לחזור כמה שיותר מהר הביתה, עכשיו אני רק מתחיל להבין שזה התחיל הרבה הרבה לפני הצבא, אני מנתח תחיים אחורה ואני לא מבין מה חשבתי לעצמי אותו רגע,
אני נמנע מלהיפגש עם חברים או סתם אנשים בחוץ, בדרך כלל אני מוצא את עצמי בחצי שנה אחרונה בחדר ,עושה אותו דבר ואפילו שומע אותו שיר כל יום מלא פעמים.אני מתבייש לפנות לבקש עזרע ,כי כל חיי היתי בן אדם קשה מאוד מבחוץ ועדין מבפנים (סוג של חומות כאלה שהלכו והיגיעו לשמיים) ועכשיו אני לא יודע איך לשבור אותן, ומפחד שהטיפול ישפיע על המשח חיים ,סוג של חותמת שלא יכניסו אותי למועדוני החיים.
אני מאוד רוצה להישתחרר מזה, ולהתחיל תוכניות שיש לי מלא בראש,שמרוב הדיכאון הגיעו לגיל 50 ומעלה,
כתבתי בפורום בשביל אולי יש אנשים גם עם מצב או היו בעבר ויצאו מזה שירצו לשתף אותי במייל ולספר על התהליך איך הוא מתנהל ואיך הוא משפיע על חיי יום יום (בינתיים אני לא מתכוון לפנות לפסיכולוגים/פסיכיאטרים למינהם לא רואה את עצמי שופך תלב מול אנשים שאני לא מכיר שרק רוצים להרוויח כסף ולמשוך ת'טיפול שתשלם עוד ועוד ומה שממשלתי או מסובסד בטח ובטח לא אכפת להם מהבעיות שלי יש להם מספיק משלהם)